גוליבר בארץ הגמדים

"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח).

אחד המוסדות הדתיים-היהודיים הבלתי מובנים ביותר – הוא השבת. השבת, עליה נקרא השבוע, בפרשת יתרו (שמות כ, ח-יא). רוב בני עמנו יודעים שהשבת היתה המודל, שהאציל על העולם המערבי והעולם המוסלמי כאחד, את יום המנוחה השבועי שלו. למרבה הצער, הערכתם את השבת מתחילה ומסתיימת בנקודה זו. וכך, בעוד הם מתגאים בעובדה שרעיון יום המנוחה השבועי, הפך לנחלת האנושות כולה, הרי אין להם כל מושג על מהות השבת ומשמעותה העמוקה. חוסר ידע זה אינו מפריע לאיש מהם להחליט ששמירת השבת, במקוריותה הינה מיותרת וחסרת ערך.

אולם, אלו שהיתה להם הזדמנות לחוות שבת אותנטית, הכירו בעובדה שמשמירת השבת כראוי, זורמת השפעה עמוקה ומבריאה על ההתנהגות האנושית כולה. הם למדו לדעת, שקיום מצווה זו מעניק להתנהגותנו איכויות מוסריות ורוחניות נעלות ביותר. הללו יודעים שאין מדובר ביום מנוחה כלל ועיקר, אם כי אלמנט המנוחה הינו המסד והתשתית לאפשרות היווצרותו של יום השבת.

שתי עובדות פשוטות הנוגעות לשבת, מלמדות, שלא יום המנוחה השבועי הוא מהות היום, כי אם הפיכתו למוקד השבוע שחלף: האחת היא ההלכה המחייבת את האדם מישראל להניח, במשך השבוע, את המזון והביגוד הטובים ביותר, כדי לעטר בהם את יום השבת. השניה היא העובדה, שאין שמות תואר לימי השבוע זולת ליום השבת. זאת בניגוד למקובל בשפות אחרות. אנו מונים כידוע את ימי השבוע כיום "ראשון" לשבת, "שני" לשבת וכו'. בשפתנו אין לימי השבוע ערך בפני עצמם, כי אם כמקדמים את בוא השבת. שתי עובדות אלו שנשלפו מסך העובדות, מצביעות על נכונותה של ההנחה, שנאמרה לעיל.

אולם, אם אין המנוחה מטרת יום זה, מהי מטרתו? דומה שבן דורנו, בן המאה העשרים, מסוגל יותר מבדורות עברו לקלוט את הברכה הגלומה בו.

"העידן הטכנולוגי" – כותב אליעזר ליבנה, מהוגי הדעות של תנועה העבודה בארץ – "מרסק את נשמת האדם, בהעדר איזוני "עזר כנגדו" הגדולים ממנו. אתגר המהירויות הורס את קצב הקומוניקציה הרגשית בין אדם לחברו; הופך אותה (את הנשמה, במקרה הטוב) לפונקציות, כלומר לדלת תוכן אמוציונאלי ורוחני. דאגת המדינה למחסורו החומרי של הפרט – כולל ילדים וזקנים – פוטרת מלחוש בצרתו; היות ומצוי ביטוח בריאות, "אין צורך" בביקור חולים. מאחר שישנה תעסוקה מלאה והכנסה רצופה, אין הכרח בגמילות חסדים. היות והכל מובטחים בהזדמנות לעליה כלכלית וחברתית, במידה שהם מוכשרים, מיטשטש חוש הצדק. עצם המושגים והחוויות של חסד וצדקה, של אהבת הבריות ותחושתן, הולכים ומאבדים את ממשותם הקיומית, לכל היותר נשארים כנושאים למחקר פסיכולוגי או סוציולוגי"…

"… ריבוי הברירות ועוצמת סיכויי הבחירה בסיפוק צרכים, מכרסמים את מנוחתו הנפשית של האדם. הפרסומות המודרניות כולל "יחסי ציבור", תפקידם לגזול את שארית המרגוע של ה"לקוחות" ולדחפם ברציפות מתשוקה מדרבנת אחת, לרעותה חסרת הטעם. כך נהרסה הקומוניקציה, התקשורת הפנימית בנשמת היחיד, שאינו מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת לבו. הריסוק, תוך סיבוב הבמה המתנועעת, מוסיף חוסר איזון של גירויים הולכים ומחריפים, אל חוסר מנוחה של טיפוס במעלות ההישג החומרי."

"הבידור, מסחרי או ממלכתי, הוא חלק אורגני משידוף הנשמה המודרני, ואינו מרפא את נזקי הזמן, אלא מחמירם, יוצר אשליה של החלפת כוח, שעה שמקצץ במקורותיו. איזונו של האדם הטכנולוגי, קרבן המחיה המשופעת וטרוף הזמן הפנוי, איננו בבידור – האחוז עצמו במעגל הקסמים הקדחתני – אלא בשבירת המעגל מיסודו: שבירה קבועה וחוזרת, בלתי תלויה בחוקי המעגל והליכיו, המשיבה את היחיד וסביבתו הקרובה למקורותיהם: ליחסים בסיסיים, לקצב רגוע, לגישה קשובה, לציפייה ענווה ולמאור פנים. משהו מספירת "הקדושה" בלשונם של חז"ל."

"לשם כך דרושה לנו השבת – הכרחית עבורנו, אם מתכוונים אנו להתקיים על אדמה זו לאורך ימים, השבת במקוריותה, בהבנתה הרוחנית ובקני המידה הפסיכולוגיים שלה, חשובה לנו ביותר, לנו בני המאה העשרים. האם לא למעננו נאמרו הדברים: "ולא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע כמו שהוא בשבת…" (מדרש) "שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול". ואם ב"בידור" עסקינן בידור של שבת עיקרו חידוש נפש האדם…"

"…השבת היא השלמת הבריאה. כלומר, קצב שונה לחלוטין מקצבו של חול הדרוש לקיום החיים בשלמותם?"

"האם לא ברור, שתהום מפרידה בין השבת ליום א' של הנוצרים, קל וחומר מיום ראשון החילוני של בן המערב? יתכן ואותו פסיכולוג מודרני, שטבע את המושג "ההפסקה היוצרת", חש משהו מרוחה של השבת… אל יסברו אחרונים שמחדשים במודרניות בטענתם, כי השבת "מכבידה". לפני ארבעים דור נשמע כבר אותו פולמוס בתחומי היהדות המסורתית: "אתה סבור שמא לרעתך נתתי את השבת?!" היחס לשבת צריך להיות מנוחת אהבה, ולא כעול שאדם רוצה להיפטר ממנו". (אליעזר ליבנה "מחשבות על השבת בימינו, "הארץ" 16 ביולי 1965).

בהבחנה חדה מצייר לנו אליעזר ליבנה את שעבודו של האדם המודרני ליצירי כפיו, שגם יום המנוחה השבועי, על ברירות הבידור שלו, לא מצליח לשחררו, להעניק לו את גאולת הנפש, אותה הוא מבקש.

אכן, בשבת היהודית המקורית, שב האדם אל עצמו, אל גופו שלו ואל נפשו כאחד. האדם, במשך ימי השבוע, דומה לגוליבר שגמדים לרוב ריתקו אותו בחבליהם ויתדותיהם אל האדמה עליה הוא שוכב. כדי לעמוד על רגליו, עליו לנתק כבלים אלו. חוקי השבת והלכותיה עושים עבור האדם מלאכת ניתוק זו. מטרתם ליצור מצב של רוגע נפשי פנימי. כשלב ראשון, כדי להשיג מצב זה, דורשות ממנו הלכות שבת להפחית עד למינימום את השימוש במקורות אנרגיה חיצוניים. על כן כלולים באיסורי השבת המסעות, הטיולים, הרדיו, הטלוויזיה, הטלפון וכדומה.

על ידי הימנעות מנהיגה, מצפייה בטלוויזיה, משימוש במכשירים שונים ובכל שאר האמצעים הבנויים ממקורות יצירה חיצוניים, מסוגל האדם לשוב אל מקורות היצירה הפנימיים. יצירתיות בשבת חייבת לבוא מתוך האדם, ולא מחוצה לו. על כן, למשל, מותר, ואולי אף חובה, לזמר ולשיר, אולם, אסור לנגן על כלים; מותר לקרוא, אבל אסור לכתוב. הכתיבה אסורה, בגלל ההישענות הבסיסית שלה על כוח יצירה חיצוני, יהא זה העיפרון או העט.

בשעת הכתיבה יוצר האדם מילים חדשות, בעוד שבעת הקריאה, כל היצירתיות מתחוללת בנפשו ובמוחו של האדם, שכן המילים הנקלטות בהם נוצרו קודם לכן.

זו תשובה הוגנת לששת ימי המעשה. במשך השבוע אנו משתעבדים בקצב הגובר והולך, למקורות יצירה ובידור חיצוניים, במיוחד בעידן הטכנולוגי שלנו, שלא משאירים אותנו רגע לבד עם עצמנו. בשבת, לעומת זאת, האדם משוחרר מן השעבוד לטכנולוגיה הסובבת אותו. וכך, בעוד שרוב הגברים והנשים המודרניים אינם יכולים לצייר את חייהם בלא המכונית, הטלוויזיה והטלפון, למרות תחושת השעבוד המתלווה אליהם, מתנתק שומר השבת מכל אלו, במשך שביעית מחייו.

[דניס פרגר מביא בספרו: EIGHT QUESTIONS PEOPLE ASK ABOUT JUDAISM שהסופר נורמן מיילר קיווה לזכות בבחירות לראשות העיר ניו יורק, אגב ניצול מצוקה נפשית זו. במסע הבחירות שניהל בשנת 1969 הוא הציע הצעה רדיקלית חדשה. הוא קרא ליצור יום שיקרא: "סופר סאנדיי". ביום זה, תיאסר בניו יורק התחבורה כמעט כליל. יאלמו דום, למינימום ההכרחי, שידורי הרדיו והטלוויזיה, במטרופולין. כך תפרוש השלווה את כנפי השלום שלה על עיר גועשת ואלימה זו לפחות יום אחד בשבוע. רבים ראו ברעיון זה עוד הברקה מעניינת, שצמחה במוחו של סופר המבריק. אם כי הודו, שקלע בהצעתו למצוקה חברתית חריפה המשחיתה את העיר, והנגרמת על ידי חוסר המנוחה, השולט בעיר זו. אולם שומרי השבת בעיר זיהו את רעיונו עם רעיון השבת, אותה הם שומרים זה אלפי שנים (כלומר, הסיסמא: "עיר בלי הפסקה", הבאה לפאר את העיר העברית הראשונה – תל אביב, מסמלת בעינינו את בעייתה ולא את גדולתה(].

יכולת ההתנתקות של האדם ממקורות היצירה החיצוניים, פותחת בפניו את הפתח אל נשמתו שלו. התנתקות זו מעלה אותו בו זמנית מעל העולם הטכנולוגי, המסחרי והבידורי, בו הוא נתון בששת ימי המעשה. היא מאפשרת לו בדיקה מאוזנת של חייו. עצם שבירת המעגל ליום אחד בשבוע, מעניקה לו את המימד הנכון לבחון את חיי המעשה, על מרוצם המטורף אחר ההישגיות. עד כי מאליה עולה בקרבו השאלה הנוקבת והמבריאה: העבודה והטכנולוגיה לקראת מה הם חותרים? מה היא המטרה, אליה עלי לשאוף?

זהו הצעד הראשון. זו הברכה הראשונה שהשבת מעניקה לאדם: השבת (ב' רפוייה) השלום בנשמתו פנימה. ומכאן, נפתח הפתח אל השלום עם המשפחה, הסביבה הקרובה, עם הטבע ועם האלוקים.

[אש התורה]