כשנבקע ים סוף

 

 

פרעה משלח את עם ישראל ממצרים, והקדוש ברוך הוא לא לוקח את בני ישראל דרך ארץ פלישתים (עזה, אשקלון ואשדוד) כי המרחק קצר מדי, וה' חושש שבני ישראל כשיראו שיש מולם מלחמה יתחרטו וישובו למצרים. לכן לוקח אותם הקדוש ברוך דרך המדבר לכיוון ים סוף (נהוג לזהות אותו עם הים האדום).

 

בני ישראל עלו חמושים ממצרים, כלומר ארבעה חלקים מהעם נפטרו במצרים ונקברו בזמן מכת חושך, כי לא האמינו בדברי משה שתבוא הגאולה, ורק חמישית מבני ישראל זכו לצאת מעבדות לחרות.

משה לוקח אתו את עצמות יוסף, כי יוסף הצדיק השביע את ישראל שיעלו את עצמותיו אתם כשהם יוצאים ממצרים.

 

בני ישראל באו ביום הראשון מרעמסס לסוכות, ומשם המשיכו יום לאחר מכן לאיתם שבקצה המדבר. ה' הולך לפניהם ביום בעמוד ענן להראות להם את הדרך וליישר להם אותה, ובלילה בעמוד אש להאיר להם וליישר את הקרקע. עמוד האש ועמוד הענן לא נעלמים לרגע, עוד לפני שעמוד ענן מסתלק, עם רדת הלילה, מגיע עמוד האש, ולפני שעמוד האש מסתלק עם האיר הבוקר, עמוד הענן כבר יורד ונעמד לצדו.

 

ה' אומר למשה, אמור לבני ישראל שישובו מעט לכיוון מצרים ויחנו לפני 'פי החירות' מול 'בעל צפון' /הוא עבודה זרה שהמצרים מאמינים בה, שם תחנו על שפת הים. פרעה יראה שבני ישראל חוזרים, הוא יחשוב שהם מתבלבלים ואינם יודעים את דרכם, וזה יחזק את לבו לרדוף אחריהם.

 

פרעה שחשב עד כה שבני ישראל יוצאים רק לשלושה ימים שומע שהעם החליט לברוח, הוא ועבדיו מתחרטים שהסכימו לשלח את בני ישראל, והם מחליטים לצאת למלחמה כדי להכריח את בני ישראל לשוב להיות עבדים במצרים.

 

פרעה יוצא בראש כל המצריים, עם גדוד מיוחד של שש מאות פרשים מובחרים היוצאים בראש המחנה, והם יוצאים למרדף אחרי בני ישראל.

 

בני ישראל רואים את מחנה מצרים מתקרב אליהם, ואין להם לאן לברוח. מצד אחד ים, מצד אחר המצרים מגיעים, מצד שלישי אזור מסוכן מאוד עם סלעים משוננים ואבנים חדות, ומצד רביעי נחשים ועקרבים.

 

הם מתחילים לבכות ולהלין על משה: למה הוצאת אותנו ממצרים כדי למות במדבר?" אבל משה אינו נבהל הוא אומר להם "התייצבו וראו את ישועת ה'". היום זאת הפעם האחרונה בה אתם רואים את מצרים. ה' ילחם לכם ואתם אל תדאגו ואל תעשו דבר.

 

משה פונה בתפלה לקדשו ברוך הוא שמשיב לו: אל תתפלל אלי, אמור לבני ישראל שיסעו. אתה הרם את מטך על הים, והים יקרע כדי שתוכלו לעבור בתך הים ביבשה.

 

עמוד הענן שהולך לפני מחנה ישראל עובר לעמוד מאחורי המחנה, בינם ובין המצרים המתקרבים. לאחר מכן התחלף בעמוד האש שהאיר כל הלילה בין שני המחנות.

 

רוח מזרחית עזה נשבה כל הלילה מאז הטה משה את ידו על הים, ובחצות הלילה נבקע הים. בני ישראל עברו בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. המצרים באו בעקבותיהם, אך הקב"ה שלח את עמוד הענן שיהפוך את האדמה בחזרה לבוצית ועמוד האש הרתיח את הבוץ, ורגליהם של המצרים שקעו בבוץ הרותח.

 

כשסיימו בני ישראל לצאת מהים, אמר ה' למשה "נטה את ידך על הים פעם נוספת". משה הטה את ידו על הים והים שב לאיתנו הראשון. הוא הפך סוער במיוחד והקדוש ברוך הוא ניער את המצרים בתוך הים לפנות בוקר, עד שלא נשאר מהם איש. הים פלט את גופותיהם החוצה, ובני ישראל ראו כל אחד את המצרי שהיה רודה בו ומכה אותו, מוטל מת על שפת הים.

 

משה ובני ישראל פצחו בשירה מיוחדת לכבוד ה', בהודאה על הנס העצום, ושרו את 'שירת הים' המפורסמת המופיעה בפרק ט"ו בחומש שמות. גם מרים הנביאה אחות אהרן ומשה לקחה תוף בידה ויצאה במחולות יחד עם נשות ישראל שהכו בתופים בקול גדול, כדי שהגברים לא ישמעו את קול השירה שלהן.

 

אחרי האירועים הללו הנהיג משה את בני ישראל במדבר שלושה ימים ולא היה להם מים לשתות. לבסוף הם מצאו באר מים, אך המים היו מרים מאוד ולא יכלו לשתות ממנה. שוב הלינו בני ישראל על משה, וצעקו אליו שהם רוצים מים לשתות. משה התפלל לקב"ה וה' הראה לו שבמקום צומח עץ, והורה לו לקחת חתיכה מהעץ ולזרוק אל המים, שהפכו מתוקים בבת אחת. היה זה ניסיון שה' ניסה את בני ישראל לראות אם הם יאמינו בו או לא, ובני ישראל נכשלו בניסיון ולא עמדו במבחן.

 

ה' אומר למשה ולבני ישראל: "אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאיך".

בני ישראל באו ל'אילים', שם היו שתיים עשרה מעינות מים כנגד 12 השבטים וכן שבעים עצי תמר כנגד 70 זקני ישראל. הם חנו שם על ידי המים.

 

בחמישה עשר יום לחודש השני, חודש אחרי שיצאו ממצרים, נסעו בני ישראל מ'אילים' והגיעו ל'מדבר סין' (מדבר סיני). שוב הם מלינים על משה ועל אהרן, והפעם התלונה היא שאין להם לחם לאכול כי נגמרה הצדה המועטה שהם הספיקו לקחת אתם כשגרשו אותם ממצרים. הגדילו לעשות חלק מהעם והוסיפו: הלוואי היינו מתים במצרים כשאנחנו יושבים על סיר הבשר ולא נמות פה במדבר ברעב.

 

היה זה ניסיון נוסף, ובני ישראל שוב לא עמדו במבחן. למרות שהם ראו את הניסים העצומים שה' עשה אתם, הם עדיין לא הבינו שכל מה שהם צריכים לעשות זה להתפלל ולבקש מהקדוש ברוך הוא ולצפות לישועתו. במקום זאת הם הלינו על משה ואהרן.

 

משה ואהרן משיבים להם, לא עלינו תלונותיכם, אלא על ה'.

 

ה' אומר למשה אני עומד להמטיר לכם לחם מהשמים. כל יום יאספו בני ישראל עומר אחד לכל נפש. ביום שישי יאספו שני עומרים לכל נפש, כי בשבת לא ירד לחם מהשמים.

 

לפני שיורד להם לחם מהשמים, ה' נותן לבני ישראל בשר לאכול כמו שהם ביקשו. בערב מגיעים המוני עופות 'שליו' אל מחנה ישראל, ובני ישראל צדים מהם ללא כל קושי. כך היה להם בשר לאכול.

 

בבוקר ירד לחם מהשמים. לחם מיוחד שצבעו לבן וטעמו כצפיחית בדבש. בני ישראל קראו לו 'מן'. משה הנחה אותם לקחת כל אחד עומר לגולגולת כמו שציווה ה', והזהיר אותם שלא לקחת יותר, ושלא להשאיר ממנו למחרת אלא לאכול את כולו באותו היום. כולם יצאו ללקט מן, וראה זה פלא: לכל אחד היתה כמות מדוייקת בדיוק עומר אחד לכל אחד מאנשי ביתו.

 

היו אנשים שלא שמעו אל משה והשאירו מן ליום למחרת, אבל הגיעו תולעים והמן הסריח מאוד. משה כעס עליהם כי בחרו שלא לשמוע בקול ה'.

 

מדי בוקר היו בני ישראל יוצאים ללקוט מן, וכעבור שלוש שעות מזריחת השמה, כשנהיה חם בחוץ, המן היה נמס ונעלם.

 

ביום השישי ראו בני ישראל שבכליהם היתה כמות של שני עומר לכל נפש. הם נבהלו ובאו אל משה שהרגיע אותם ואמר, זה הדבר שציווה ה', ביום השישי נלקוט שני עומר לכל נפש, וממנו נשמור עומר אחד לשבת, כי בשבת לא ירד מן.

 

היו מהעם אנשים שיצאו ללקוט מן ביום השביעי, ולא מצאו מן.

ה' פונה אל משה: עד מתי אתם מסרבים לשמוע בקולי וממשיכים לבחון אותי ולראות אם מה שאני אומר אכן קורה להם? בשבת כל אחד ישב במקומו ואסור לצאת אל מחוץ למחנה ביום השבת למרחק של יותר מאלפיים אמה.

 

ה' מצווה את משה לקחת עומר מן ולהניח בצנצנת שתהיה לזיכרון לבני ישראל לדורותיהם, למען ידעו שה' הוריד מן מהשמים כשיצאו ממצרים. הצנצנת הונחה על יד לוחות הברית ונשמרה עד חרבן בית המקדש הראשון יחד איתן ועם ספר התורה שכתב משה.

 

ארבעים שנה אכלו בני ישראל מן, עד שהגיעו ונכנסו לארץ ישראל.

 

בני ישראל נסעו ממדבר סין והגיעו לרפידים. שוב לא היו להם מים לשתות, והם רבו עם משה בזערקה "מה נשתה?". משה משיב להם למה אתם רבים איתי? תתפללו לקדוש ברוך הוא והוא יתן לכם מים לשתות. משה מתפלל לקדוש ברוך הוא ואומר לו: "מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלוני".

 

ה' מורה למשה לעבור לפני העם כשהמטה שלו בידו, ולאחר מכן יכה על סלע בחורה ויצאו ממנו מים. משה הכה בסלע ויצאו ממנו מים לעיני העם. שם המקום נקרא 'מסה ומריבה' על שם הריב שרבו בני ישראל עם משה, והניסיון שהם ניסו את ה', לבדוק אם ה' עדיין בקרבם או לא.

 

עמלק באים להלחם עם ישראל ברפידים. משה אומר אל תלמידו יהושע שיבחר אנשים שיצאו להילחם למחרת בעמלק. משה עצמו עולה אל הגבעה ומטה האלוקים בידו, ויהושע יוצא בראש הלוחמים להילחם בעמלק. כשמשה מרים את ידיו וישראל משעבדים את לבם לאביהם שבשמים, הלוחמים של יהושע מנצחים במלחמה, אבל כשמשה הוריד את ידיו והפסיק להתפלל לרגע, ובני ישראל הפסיקו לשעבד את ליבם לשמים, עמלק התגבר בקרב וניצח את ישראל.

 

ידי משה הפכו כבדות. הניחו אבן שיישב עליה, אהרן אחיו וגיסו חור (בעלה של מרים אחותם) החזיקו את ידיו עד סיום הקרבות וניצחונם של בני ישראל על עמלק. יהושע חיסל את עמלק ואת עמו בלהב החרב.

ה' אומר למשה, "כתוב זאת זיכרון בספר ושים באוזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". משה בנה מזבח וקרא את שמו 'ה' ניסי', על שם הנס שנעשה לבני ישראל במקום. ואמר משה: "כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור".