חיים בלי תוכניות

"למען אנסנו הילך בתורתי אם לא"

יסודו של איסור התורה להותיר את המן ליום המחר נעוץ באמונה כי יש בורא לעולם, וכי זה אשר זן היום, הוא זה אשר יזון מחר ומחרתיים. כאשר עם שלם הצועד במדבר מחסל את כל מה שנמצא בידו היום, ואינו מותיר אף מעט למחרת, הרי בכך הוא מבטא את אמונתו כי גם מחר יהיה כך.

וכאשר כל אפשרות מזון אחרת לא נראית באופק המדברי – הרי זה ניסיון גדול.

 

כאשר מזונות יום המחר לא ברורים ולא מובטחים – קשה לו לאדם לחיות בשלוה. ודאי לא כאשר תלויים בו מספר ילדים המבקשים את לחמם. מצב שכזה מתואר יפה בפרשת התוכחה שבמשנה תורה: "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סו). חכמינו דרשו על כך: "והיו חייך תלואים לך מנגד – זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ופחדת לילה ויומם – זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, ולא תאמין בחייך – זה הסומך על הפלטר" (מנחות ק"ג). רש"י מפרש, כי הלוקח תבואה משנה לשנה הוא אדם שאין לו קרקע ואת תבואת ביתו קנה מאחרים, פעם בשנה הוא קונה תבואה, וכיון שאין קרקע משלו, ואפשר שבשנה הבאה לא יהיו לו מעות לקנות תבואה, הרי הוא כמי שחייו תלויים ועומדים. הפסוק מדרג והולך לקראת מעמד חמור וכואב יותר: אדם שאינו יודע מהיכן יכלכל את ביתו בשבוע הבא. והקשה מכולם, אדם שקונה פת ממאפיה ואינו יודע היכן וכמה יסעד את סעודתו הבאה.

התלות באחרים היא קללה מקללות התוכחה. חוסר ידיעת העתיד הלוטה בערפל של הארוחה הבאה, ממרר כלענה את טעמה של הארוחה הנוכחית. חרדת העתיד הלא ידוע, מעיבה על שמחת ההווה.

 

ולא רק במזונות, דברים הנוגעים לקיומו של אדם, הדברים אמורים. גם בדברים קלים יותר מוטרד האדם כאשר אינו יודע את סדר יום המחר. קשה לו "להתארגן" ולסדר את ענייניו כאשר אינו יודע את סדרי יום מחר.

תאור ממצה של הדרך בה נסעו וחנו בני ישראל אנו מוצאים בפרשת בהעלותך:

"ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל. ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל, על פי ד' יסעו בני ישראל ועל פי ד' יחנו, כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ד' ולא יסעו. ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן, על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו. ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר ונעלה הענן בבוקר ונסעו, או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו, או יומים או חודש או ימים בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו. על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו, את משמרת ד' שמרו על פי ד' ביד משה" (במדבר ט', י"ז-כ"ג).

מה פשר התאור הארוך הזה, אשר אינו מצוי באופי הפירוט שלו בתורה שדרכה לקצר?

אך מסתבר שיש כאן את אותו שבח שעליו אומר הנביא ירמיהו: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב', ב'), והרבה פנים יפות לאותו חסד נעורים. אחת מהן באה לביטוי בתאור שבפרשת בהעלותך. התורה באה לספר כאן בשבחו של עם ישראל.

שכן, גם במקום שאין מדובר בסכנה, אדם אוהב לחיות במשטר, לפי סדר ולפי תכנון שמראש. ואילו כאן חיו בני ישראל ללא סדר. הם לא ידעו בבוקר אם יהיו כאן גם בערב. רק גמרו לסדר את ריהוטו של המאהל וכבר נקראו אל הענן המכריז: זזים קדימה. אלו חיים קשים מחייו של נווד מדברי, שכן הוא יודע את מסעו ובונה את חייו בהתאם לכך. בני ישראל לא ידעו לעולם מהי התחנה הבאה, מתי יסעו ומתי יחנו, מה שנראה היה להם כתחנה ארעית, התברר מאוחר יותר כתחנה של קבע, ומה שחשבו לקבע, התגלה כארעי.

לא קל לחיות בדרך זאת, ואת זאת בדיוק באים פסוקים אלו לתאר.

 

להקים אוהל ולפרק אותו אינו ענין לפיקוח נפש. ואם בזאת השתבח עם ישראל, על אחת כמה וכמה שדרך הורדת המן היתה קשה לדידו. איסור הותרת המן היה לו לשאלה קיומית ונסיון של יום יום.

ניסיון זה חישל את מידת הביטחון, אשר שיאה בדבריו של דוד המלך, האומר על עצמו כי הוא חש "כגמול עלי אמו" (תהלים קלא, ב). הוא מרגיש את עצמו כמו תינוק המונח בחיק אמו וכל חייו תלויים ברצונה, הוא יודע שהוא תלוי בהחלטת אמו, לשבט או לחסד, וכל מה שמסביב אינו מענין אותו. הוא לא דואג לסעודה הבאה, כי הוא יודע שיקבל אותה מאמו. ביטויים כמו "חקלאות פורחת" או "משכורת גבוהה" לא אומרים מילה וחצי מילה לתינוק זה. הוא יודע כי כל שעליו לעשות הוא לבכות מעט. או אז יקבל מיד את מזונו.

זוהי הדרגה העליונה שבביטחון, ושנות הנדודים שבמדבר חינכו לקראתה.

 

אך מלבד הניסיון שהיה בציפיה שמדי יום לירידתו של המן, היתה בדרך ירידה יום יומית זו גם מידה טובה. הקשר הרצוף עם הקב"ה, התלות הבלתי פוסקת במי שאמר והיה העולם, הם דברים חיוביים לכשעצמם. נביא בזאת את דבריו של רבי שמעון בן יוחאי, המובאים במסכת יומא:

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה לא ירד להם, לישראל, מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקבל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר, שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצא כולן מכוונים את ליבם לאביהן שבשמים. (יומא עו).

אפשר שדוקא רבי שמעון בן יוחאי נשאל על כך, מכיון שהוא זה אשר סובר (ברכות לה) כי מי שזכה – מלאכתו נעשית ע"י אחרים וכל זמנו פנוי ללימוד תורה. שכן, לרבן גמליאל אשר סובר (שם) כי על האדם לנהוג מידת דרך ארץ ולדאוג לפרנסתו, הרי שעל כל האנושות חלה הקללה "בזעת אפיך תאכל לחם", ואין מי שנמלט מכך, גם הטורח שהתלוה מדי יום ללקיטתו של המן היה מידה מסויימת, גם אם קטנה, של זעה ועמל, אך לרבי שמעון בן יוחאי, הסובר כי כאשר זכו מלאכתם נעשית ע"י אחרים ואין לזוכים לטרוח כלל בפרנסתם, מדוע לא ירד המן פעם או פעמיים בשנה, ובכך היה נחסך עמל הלקיטה שבכל יום? שכן, אילו לא היו צריכים לטרוח מדי יום בלקיטתו של המן, היתה בכך מידה מרובה יותר של מלאכה הנעשית ע"י אחרים.

ובתשובה לכך ענה רבי שמעון בן יוחאי, כי אכן, אילו היה יורד המן פעם אחת בשנה, היתה הטרחה קטנה יותר והחיים במדבר היו קלים יותר, אך בכך היה עם ישראל מפסיד דבר גדול: את "המפגש" היומיומי עם הקב"ה. התלות שהיתה לבני ישראל בכל בוקר בקב"ה אינה, חלילה, סתם תלות בעריץ שלחסדיו אנו מצפים, אלא מפגש יומי עם אבא, ומפגש זה – ברכה טמונה בו, שכן האמונה מתחזקת ויחד עמה האהבה לקב"ה הדואג לכל צרכינו.

 

מידת החיבה שרחש הקב"ה לבני ישראל באה לידי ביטוי בנס שהיה מדי בוקר. מפגש של חיבה מדי יום. מתוך פרשת המן למדנו כי הקב"ה יצר מערכת של תלות למי שאוהב אותו וחפץ בחיבתו, וכך כל הבריאה. כל היצורים נושאים את עיניהם לשמים שעה שהם צריכים למזונם.

אשריהם של אלה הזוכים לקבל פני אביהם שלש פעמים ביום. מדי בוקר, צהרים וערב אנו עומדים בתפילה לפני הקב"ה ומבקשים על פרנסתנו. אפשר שקשה להתפלל ולא קל לכוון, אך עצם האפשרות לבקש ולקבל נחשבת כזכות, כפגישה עם מי שאמר והיה העולם.