הכלכלה האנטי כלכלית


באותן שעות רעב, שנתקפו בו לראשונה מאז צאתם ממצרים, והצידה שלקחו עימם למדבר כלתה, למדו והכירו בני ישראל שגאולתם טרם הושלמה. הפחד מפני העתיד, הדאגה מפאת חוסר הביטחון הכלכלי והחשש שלא יהיה בידם לפרנס את משפחותיהם – כל אלו מצביעים על שעבוד לתנאי החיים. לפתע נוכחו לדעת שסכנת הרעב כובשת את ליבם כליל, ומדחיקה את כל הזיכרונות הגדולים של העבר הלא רחוק. לפתע נודע להם שהם אמנם יצאו לחופש מעולו של נוגש אכזר, אך לכלל גאולה ודרור אמיתיים לא הגיעו.

את זאת רצה האלוקים ללמדם בתחילת דרכם כעם. הוא לא העניק להם באופן מיידי לחם חסד מן השמיים כדי להנעים עליהם את השהות במדבר. ראשית הניח להם לחוש תחושות רעב, שהצמיח תלונות והביא אותם להכרה בעובדה של גלות נפשם בתוככי מציאות החיים, כשדאגת יום המחר משתקת את כוחותיהם הרוחניים ואת חתירתם לערכים נעלים. רק לאחר מכן השפיע עליהם האלוקים ממרום את לחם הגאולה, את המן, אשר יסייע בידם לבנות אישיות בת-חורין כראוי.

הבה נעקוב אחר השתלשלות העניינים:

"ויאמר ה' אל משה: 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" (שם, ד'-ה').

בפסוקים אלו הונח הבסיס האיתן לכלכלת המדבר, כלכלה שהינה אנטי תיזה לתורות הכלכליות המוכרות לנו. כלכלה מדברית זו תוכננה כך שתוכל לשתול את יסודותיה ואת ערכיה באופיו של העם במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. באופן זה קיים סיכוי שעקרונות אלו ישלטו גם בתקופה שתבוא לאחריה, כאשר ייכנסו בני ישראל לארץ ויעמדו ברשות עצמם בתחום החיים המעשיים.

מאז נגזר על האדם: "בזיעת אפיך תאכל לחם", דאגה כבירה זו ללחם בנתה, משחר ההיסטוריה, את תפיסת עולמו. היא השחיתה את מידותיו וקבעה את סולם עדיפויותיו. הפרנסה והרווחה הכלכלית היוו תדיר יעד העליון. הן דחפו אותו להישגיות חסרת מעצורים במישור האישי והלאומי כאחד. הדאגה והחשש מפני חוסר מזון משעבדים כליל את רוחו של האדם, מתירים לו לדרוס ולהשמיד את כל מה שמפריע לו בדרכו אל הפסגה.

בחברה המושתתת על ההישגיות החומרית כצו עליון, חברה שעיקר מעייניה הוא המאבק המתמיד להשגת מזון בצורה זו או אחרת, אין מקום לשאיפה להתעלות רוחנית. להיפך, קיים ביניהם ניגוד מהותי. לדוגמה, האידיאל היפה של השוויון ושל הסרת הכבלים מעל ידי העובדים בתיזה המרכסיסטית – הסתיים בגולאג סובייטי, בבית העבדים הגדול ביותר של ההיסטוריה האנושית.

'כלכלת המדבר' באה לגאול את בני-ישראל מנטיה טבעית זו, המקננת בלב כל בן אנוש. תלונתם, שצוטטה לעיל, הבהירה להם עצמם, שגם הם נגועים בנגיף הפחד האנושי מפני המחר העלום. גם הם מועמדים, איפוא, לגלישה מסוכנת במדרון 'ההתפתחות האנושית'.

לכן, ניתן להם המן כניסיון, כמערכת אימונים רוחנית שמטרתה לחזק את נבכי הלב ולמנוע מהם התנוונות רוחנית.

במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר תרגלו בני ישראל לא לדאוג ליום המחר. מזונם ניתן להם דבר יום ביומו. אולם, הם היו חייבים ללקט אותו בכל בוקר. מי שלא ליקט את מנתו, לא היה לו מה לאכול באותו יום! ללמד את האדם שעליו לפעול להשגת פרנסתו, אך עם זאת, כל מי שהרבה ללקט מן, כשהגיע לביתו, נוכח לדעת שהשתדלותו המואצת, המאומצת לא הועילה מאומה:

"וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שם י"ח).

ניסיונו של העם בלוקטו את המן במשך ששה ימים, העמיד אותו על יסודות דרכי הפרנסה היהודית והנחיל לו לקח בעל חשיבות מרובה לדורי דורות.

זוהי איפוא תמציתה של "כלכלת המדבר".

 

[ערכים]