מול העין המצחית

בעת היציאה ממצרים, העניק הבורא לבני ישראל את אות השחרור והזכרון, את התפילין.

ערכן של התפילין כמעצבי התודעה והזהות רב הוא. הם משמשים כמוליכי הזכרון הלאומי של המאורעות החשובים שאירעו לעם בתחילת דרכו: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות י"ג, ט'). בלב האדם חלה במשך הזמן שחיקה מתמדת, ותחושת החוויה פוחתת והולכת. אם ברצונו של העם איפוא, לשמר זכרונות אלו, ולחיות לאורם, עליו ליצור לעצמו מערכת חיזוקים נאותה.

תפקיד זה ממלאות התפילין. הנחתן היום-יומית, יוצרת את "התמונה" בה יראה המניח את עצמו ברגעי הנחת התפילין, כאילו הוא יצא ממצרים. מצוה זו מזכה אותו בתחושת הרגע הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, כאילו הוא אישית השתתף במצעד אל המדבר, אל החירות.

קשר סמוי ובלתי נראה מקשר את התפילין של ראש אל 'שדה העין המצחית', הקרוב באופן בולט למקום ההנחה של התפילה של ראש.

כלום יש לעובדה זו משמעות גם במישור הפיסי?

ד"ר בריאן לנקסטר, נוירולוג, מתייחס לקשר שבין המוח לתפילין:

"קיימת נטיה לראות במערכת הראיה מעין מצלמה מתוחכמת, כאילו עם פתיחת העינים נכנס לפעולה סרט צילום שעליו מוקרנת התמונה. רגע של מחשבה יפריך רעיון זה מכל וכל. כלום יושב מישהו בתוך ראשנו וקורא את הסרטים? ברור, איפוא, שהתהליך מורכב ביותר, וכולל היבטים רבים שאינם קיימים במצלמה.

אחד מאלו הוא המרכיב המניעי. הראיה אינה אלא אחד מיחסי הגומלין שלנו עם העולם. ככל פעולה אחרת של הדעת, תלויה תוצאת הראיה במידה רבה במניע. כך, למשל, האופן בו תופס אדם אשלייה ראייתית, נקבע במידה ניכרת על ידי מה שהוא מצפה לראות. שדה העין המצחי מעורב בהיבט המניעי של התפיסה הראייתית, ובתור שכזה, יש לו שליטה מסויימת על תנועות העינים.

כפי שידוע, עלולים שני אנשים לפרש סצינה אחת בדרכים שונות. באורח דומה, יפרש אדם – בעל דעה קדומה – את כל המתרחש בעולם בהתאם לדעותיו.

יציאת מצרים היתה מאורע גדול. אולם רבים יעניקו לו משמעויות הרחוקות ממהותו האמיתית. הם ידונו בו רק במישור הארצי של השתחררות עבדים מכלאם. המתרגם כך את העובדות, החטיא לחלוטין את המטרה של גאולת מצרים. הוא לא הבין את פשרה. יצריו, דעותיו הקדומות, חינוכו והשקפת עולמו עלולים לסנוור את הכרתו ולגרום לו להאמין שהוא העניק להם את הפירוש הנכון.

הכיצד איפוא יעבור המסר האומר, שגאולת מצרים היא בעיקרה גאולה רוחנית מן הטומאה המצרית, משעבוד האדם לחומריותו, לנהנתנות לשמה? הכיצד יזכור העם לנצח שהיתה התערבות אלוקית בהתרחשויות? מה יש לעשות כדי שבני ישראל יבינו אחרי אלפי שנה, את המשמעות הנכונה והאמיתית של הגאולה, כפי שהבינו אותה אבותיהם על שפת ים סוף?

בכל יום, כשיהודי יניח את התפילין, הוא יהרהר מחדש ביציאת מצרים. מקום הנחתם יזכיר לו להתבונן בהתרחשות המופלאה, לא בעזרת מניעים אנוכיים, כי אם באמצעות החזון הקבוע בהכרתו. באותה עת יצא גם הוא מעט ממיצר מצרים, מן הגישה החומרית לחיים. באופן זה עובר המסר האלוקי מדור לדור ומסייע לכל יהודי לחוש כי יציאת מצרים קשורה אליו אישית.