לשחוט את ה"אלוהים"

ישראל שניצבו והתבוננו משתאים בהתפרקותה של ארץ השעבוד, נקראו עתה לתרום את חלקם למאמץ הגאולה. רגע לפני השיא בדרמה המצרית, בטרם בוא מכת בכורות שהכתה בהלם נורא את מצרים, פנה אליהם הצוו האלוקי לאמור:

"בעשור לחודש… ויקחו להם איש שה לבית אבות… והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר לחודש הזה ושחטו אותו כל עדת ישראל… ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" (שמות י"ב, א'-ז').

מצווה זו היא המצווה הידועה כמצוות קרבן פסח. מצווה שקיימו בני ישראל בקפדנות, ברוב עם, למשפחותיהם, עד לחורבן בית המקדש. המצווה הוענקה לעם על אדמת מצרים דווקא לפני גאולתו. מכאן מוביל העיון אל הקשר העמוק בין קיום המצווה לבין אפשרות הגאולה בכלל.

המטרה של גאולת מצרים היתה לשחרר את האנושות מהשעבוד לתפיסות האליליות. והנה התברר, שעם ישראל עצמו שבוי אף הוא, על סף גאולתו, בידי אותן קונספציות. שנות המגורים, הגלות והמצוקה במצרים פעלו את פעולתן. השפעת הסביבה המצרית, אורח חייה האלילי, החומרי והמופקר, הטביע את רישומו בליבות העבדים העבריים. על כן, כל עוד קיימות צלקות אליליות בנפשם, עדיין לא נגאלו. הכול נעשה למען יידעו ויבינו כי אין ערך לגאולת הגוף, אם נפשם עצמה משועבדת. אין טעם מלא בחיים חומריים עצמאיים, אם רוחם שרויה בגלות התרבות הזרה. אך בעוד גאולת הגוף נתונה בידיו של האלוקים, תלויה פדות הנפש ברצונו של האדם ובמעשיו. עליו, איפוא, לשחרר את עצמו, אם רצונו שיוציאו האלוקים ממצרים.

השה היה אחד מאלוהי מצרים. לו הם סגדו, בו האמינו ובו נהגו כבוד. מפניו חששו, ולעולם לא פגעו בו.

עתה הוטל על בן ישראל לשחוט במו ידיו את השה האליל. לשחוט אותו בתאריך שנבחר מראש, הוא יום ארבעה עשר בניסן. זהו תאריך מפתח בעוצמתו של מזל טלה על פי הכללים האסטרולוגיים שהיו ידועים באותם ימים.

שיא כוחו של אליל זה, באמונה המצרית, היה בחודש ניסן. כוחו של המזל מתחיל להתגלות בעשירי לחודש, ועוצמתו פגה לאטה מן העשרים בו. כך שביום החמישה עשר המזל הוא בשיא תוקפו ושליטתו, בהתאם לאמונה זו, ושליטתו ביקום ובאדם מלאה.

דווקא בתאריך זה, בסופו של יום ארבעה עשר בניסן, מצווה היהודי לשחטו! להוכיח את אפסיות כוחו ואת אי שליטתו. להפגין בעצם פעולת השחיטה, האכילה ומריחת המשקופים בדמו, את ההתגברות על האמונה בכוחותיו האלוהיים המקננת בסתר הלב. השחיטה לא תתבצע בגניבה, בחשכת הליל, או הרחק מאין רואים. ההיפך, המעשה ייעשה ברוב עם ובפומביות מודגשת.

אם נבין ונקלוט עד כמה שלטה השפעת האמונה בכוחותיו האלוהיים של השה בלבבות בני ישראל, נבין ונקלוט את המהפכה הנפשית, שגרמה להם שחיטתו. היא שחררה אותם בבת אחת מתלות רוחנית באמונות זרות, ובאותה פעולה הם יצאו אל החופש מהפחד מפני האדונים המצריים.

ומה שחשוב מכול: עוד בהיותם על אדמת מצרים למדו חירות מהי. הבינו שהיא הרבה מעבר לחירות פיזית גרידא, מהקמת מסגרת מדינית ריבונית. הם למדו כי ניתן להיות בן חורין גם כאשר הידיים נתונות בכבלים. את הרוח רק האדם עצמו יכול לכלוא ולא זולתו.

רק כאשר טעמו מחופש זה, ראויים היו גם לגאולת הגוף בפועל. ואכן, אז באה מכת בכורות ופתחה לפניהם את הדרך אל הדרור ואל הגאולה.

 

[ערכים]