כלל גדול בחינוך והוראה

משה רבינו ניגש אל פרעה…

נקל לשער שלא היה זה תפקיד של מה בכך, לצעוד במסדרונות הפאר של מלך מצרים האתאיסט, הדוגל בשליטת אדונים אובססיבית, להיכנס אל תוך תוככי בית השליט העליון אדון שבט העבדים העברי, ולומר לו בקול רם וללא היסוס את המשפט המדהים:

"כה אמר ה' אלוקי העברים שלח את עמי ויעבדוני"…

 

לא מוזכר בספרי ההיסטוריה מה הייתה תגובתו הפיזית המדויקת של פרעה לדברי משה ואהרון, אולם בטוחני כי הוא פרץ בצחוק רם ומתגלגל לשמע בקשתם המוזרה של שני הזקנים – אשר מתיימרים לייצג את שבט העבדים.

הרי – זה השבט, שבעקביות של מאתיים ועשר שנים עובד בנאמנות ו"במסירות נפש" ממש, את הממלכה המצרית. דורות של עבדים מתחנכים על ברכי עבודת הפרך לתועלת הממלכה המצרית ואדוניה. ומי יעלה בדעתו שבשל בקשה מוזרה של שני זקנים הטוענים כי הם המנהיגים ועוד טוענים כי נגלתה אליהם מתוך אש ישות כלשהי בלתי נראית הדורשת את שחרורם, מי יעלה בדעתו שחרור בנסיבות כגון אלו ???

 

משה ואהרון אינם מתייראים, באשר הם באים בכוח ה"אמת" !!!

 

כוח זה הנו הראשון והמיוחד בחינוך ובהוראה, כמו כן גם בכל ניסיון לשכנוע בדיאלוג בין בעלי דעות שונות!!!

 

יש ללכת בכוח האמת, לא לנסות לשכתב ולשפץ עובדות, או לעטפם בבדיות וגוזמאות מיותרות, וזאת – למרות שתוך כדי ויכוח מתעורר חשק גדול לעשות כך.

 

שנים רבות, היה קשה לי להבין את סוגיית ההצלחה והכישלון של מחנכי הכיתות. בתחילה, קראתי לזה "סיעתא דשמיא", שמתי לב כי באופן ברור ומוחשי, שישנם מחנכים אשר מצליחים "לשנות" את תלמידיהם במהלך שנת הלימודים, ובסיום השנה העידו פניו של כל תלמיד על התבגרות פנימית והתקדמות רוחנית שכלית והתנהגותית.

ויש מחנכים, שהכיתה מתפוררת תחת ידם, ובסיום השנה נראה שההרס היה רב על התועלת – כל זאת בלא שיהיה הגיון פדגוגי כלשהו לכישלון – יש משמעת, יש לימוד, אוירת לימוד, ידיעה, שליטה בחומר הלימודים, אז מה קורה?

 

איני סבור שטעיתי לחלוטין, צריך סיעתא דשמיא רבה להצלחה בכיתה. אולם, ברצוני להעיז ולומר:

המחנכים שהצליחו יותר עם תלמידיהם הם אלו שלומדים "נכון ומדויק"!!!

 

במהלך המבחנים שערכתי בכיתות, נדהמתי לגלות כי ישנם מורים שאינם מדייקים בדברי הגמרא והסבריה, וכן הוא הדבר בחומש רש"י ובכל לימוד. לא מדובר בלימוד "פשט" לא נכון ח"ו, מדובר בחוסר דיוק מוחלט בדברים. אכן, יש משמעת, יש אוירה, יש לימוד, יש ידע, אבל אין "אמת", ומכיוון שתורתנו תורת אמת היא, אין היא משפיעה את השפעתה הסגולית המיוחדת, כשהיא אינה מוגשת ב"אמיתותה". 

ההצלחה הגדולה, היא האמת והדיוק שבלימוד !!!

התורה מעדנת,  התורה מאצילה ומתקנת את נפש האדם, "מאור שבה – מחזירו למוטב", כל זה פועל רק אם התורה נמסרת ב"אמת". הבנה נכונה, פשט נכון, דיוק בשאלות ובתירוצי הגמרא, בהבנה כיצד הקושיה מתורצת ומדוע לא קשה עכשיו מה שכל כך היה קשה לפני רגע, והדברים ארוכים.

 

עד כאן דיברנו בעיקר על הצד ה"סגולי" של האמת. אך מעבר לכך, מבחינה פדגוגית, ישנה משמעות רבה לדיוק בלימוד התלמידים – לשם הקניית הרגלי למידה ופיתוח מיומנויות יסוד, שבעזרתם ימשיך התלמיד בכוחות עצמו.

כל זה יכול להתרחש כאשר מעבירים לתלמיד את מיומנות ההבנה האמיתית של הדברים, הוא רוכש את הכלים להגיע לאמת זו ועושה זאת בהמשך דרכו ללא צורך בעזרה.

בזה נבין, מה שפסקו חז"ל שמלמד דרדקי שהוא "דייק וגריס" יש לבחור בו להלכה ולהחזיקו כמלמד. ה"דיוק", הוא אבי אבות הלימוד והוא קודם לפיתוח הזיכרון ושאר מיומנויות הלמידה.

 

בפוליטיקה ובמדעי החברה אומרים: "לא חשוב מה שנאמר, העיקר – איך זה נאמר" !!!

 

מחנכים רבים מניחים את כל כובד משקלם על "איך לומר", הם משקיעים כוחות רבים כדי להמליץ את דברם בטוב טעם ובאמצעי המחשה והסבר. אך יש לדעת, שבלימוד התלמידים, העיקר הוא "מה לומר" ורק לאחר מכן יש להתעכב על "איך לומר" !!!

העיקר – היא – האמת שבבסיס הדברים.

הוספת נופך אישי וסברות כרס – לשטויות, לא יועילו ללימוד, אם אין בו את האמת הצרופה.

 

ברור, כי לאחר בירור האמת יש לעמול על המלצת הדברים באופן שאמת זו תיכנס לאוזני השומעים בקלות ותקנה שביתה בתוכם. השלב הנוכחי הוא "איך לומר" וגם על כך יש ליתן את הדעת באופן מקיף ויסודי. גדולי עולם וראשי ישיבות היו נוהגים לומר את השיעור בינם לבין עצמם – טרם מסירתו לתלמידים, לחשוב היטב כיצד יש להעביר את המסר אל התלמידים, כיצד יקלטו טוב יותר את הנושא ומה הם המילים הם יש להשתמש כדי להמשיל, להדגים, להקדים, להעניק רקע לעניין, וכו'. 

 

זו הסיבה – מסביר רש"ר הירש – שלשליחות אל פרעה נבחרו משה ואהרון!!!

 

הם משלימים זה את זה.

משה – ב"אמת", כפי שהיא מסורה לו מפי עליון. ואהרון, בהמלצת הדברים ובהגשתם באופן המתקבל על לב השומע:

 

"נראה כי מתחילה היה למילה האמורה בשירות התורה תפקיד כפול:
1.) ניסוח מדויק שלם ונאמן של התוכן
2.) קירוב תוכן זה לעם, באופן שיישמע יובן ויאומץ …    
חלוקת תפקידי הדיבור כפי שתוארה בזה, חשיבות גדולה לה למסירה הנאמנה והטהורה של תורת ה' …    
ל ד ב ר , פירושו לתאר בצורה ברורה ומובנת כדי שאמת מסוימת תיודע. ואילו הדיבור הנמלץ והנלהב, מטרתו לקחת את לב המאזין בדברים, ולהביאו, לא רק לידי ידיעה אלא גם לידי הודאה. אולם, הנואם הנמלץ – על נקלה יסתכן, בהסתגלו לדרכי מחשבתם של קהל שומעיו, עלול הוא לגרור שמץ מהן אל תחום האמת אותה ביקש לבשר, כדי להתאימה לטעמם, או יעקוף את חומרתה, או יעכיר את טהרתה ביסודות זרים, או ישלים עם פשרות כדי להקל על קבלתה. ולא פחותה הסכנה שירבה במילים וימעיט בתוכן". 

 

שני חלקים חשובים וחיוניים: אמת ודיבור!!!

 

הנואם הגדול יכול ברגע אחד לסטות מהאמת מתוך היסחפות אחר הנהון ראשם של המאזינים לו, ולכן הוא צריך לשמור בכל רגע על ה"אמת" שלא תזוע ממנו. ודובר האמת, זקוק למי שימליץ את דבריו אל הציבור, כדי שיחדרו לליבם.

אך עם זאת עלינו להבדיל ולהדגיש כי הדיבור הנמלץ הינו תוספת נכבדה וראויה ל"אמת" אך "תוספת" בלבד. האמת, היא המצרך היקר והנחוץ שיש לו עוצמה עצמית גם ללא המלצות.

 

חורבן גדול המיטו על עצמם, עמים, אשר לא השכילו ובחרו להם מנהיגים שמלבד כשרון הנאום, לא היה בהם מאומה מן החכמה. כך אנו מוצאים בתרבות יון העתיקה אשר דגלה בתורת הפילולוגיה, וכן גם בתקופות מאוחרות יותר בהן נבחרו המנהיגים ע"פ יכולת הדיבור והכריזמה.

מנהיגים רבים שהיו כריזמטיים בלבד ולא כלום מעבר לכך המיטו אסונות כבדים על עמם ועל עמים אחרים, כוח השכנוע בשקרים, הסיט אותם מהבנה בסיסית אמיתית והעביר אותם על דעתם באשר לא היה מי שיוכל להטיל בהם ביקורת ולבלום את התפרעותם.

מדד זה, פופולרי ביותר גם בימינו, באדיבות עולם התקשורת שאינו מפסיק לספק גרפים של רייטינג ע"פ איכות ההופעה והדיבור של המנהיגים, או ע"פ הופעתם החיצונית ותנועות ידיהם בשעת הדיבור.

 

לעומת זאת, היהדות, מעולם לא נמנעה מלהעמיד בראשה מנהיגים וגדולים "כבדי פה וכבדי לשון", ובלבד שהחכמה והאמת בראש מעלותיהם, שהרי הן המעלות הגדולות, כי "אמת" נשמעת תמיד, יש לה כוח עצמי ועוצמה אדירה באשר היא ה"אמת", היא איננה זקוקה למעטפת של פנטומימה או של משחקי נאום אחרים.