שובבי"ם – מה זה בכלל?

תקופת ה'שובב"ים' תופסת מקום של כבוד בלוח השנה היהודית. היא תקופה מיוחדת מאוד, וגם מתייחדת בכך שמי שילמד את תורת הנגלה, התלמוד הבבלי וספרי ההלכה, לא ימצא שום התייחסות אליה. כל העיסוק בחשיבותה של התקופה, מופיע דווקא בספרי 'תורת הסוד' – כלומר, בספרי הקבלה ובספרי החסידות והמוסר המצטטים את ספרי הקבלה.

שובבי"ם הם למעשה ראשי התיבות של פרשיות התורה הנקראות בשבועות אלו. פרשת שמות, פרשת וארא, וכן הפרשות הבאות: בא, בשלח, יתרו ומשפטים.
אם ניקח את האות הראשונה משמותיהן של הפרשיות הללו נמצא את המילה שובבים, וחכמי הקבלה חיברו את הימים הללו לפסוק שנכתב בנביא "שובו בנים שובבים", פוסק המתאר את קריאתו של הקדוש ברוך הוא לבניו, עם ישראל, שהלכו אחרי משובת לבם וחטאו לפניו. הקדוש ברוך הוא קורא לנו ואמר לנו "שובו בנים שובבים"!

האמת היא שהשנה, שנת תשע"ו, היא 'שנה מעוברת', בה יש 13 חודשים ולא רק 12 חודשים כמו כל השנים הרגילות. לכן בשנה זו תקופת השובבי"ם מתארכת בשבועיים נוספים ומקבלת גם תוספת לשמה: 'שובבי"ם ת"ת' – כלומר: "שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה ותצווה.

אז מה כל כך מיוחד בתקופה הזאת? על פניו, שום דבר מיוחד. זו תקופה שגרתית של אמצע השנה, אין בה שום חג מיוחד ושום תאריך ראוי לציון, למעט ט"ו בשבט.
אבל חכמי הקבלה לימוד אותנו שהתקופה הזאת היא תקופה שמתאימה במיוחד לחזרה בתשובה ולשיפור המעשים. זו תקופה שבה יש ליהודי יותר כח לתקן את הפגמים שפגם בעולמות העליונים על ידי החטאים שעשה.

בעבר היו רבים שנהגו לצום בימי השובבי"ם. היו שצמו כל יום, מהבוקר עד הלילה, לאחר רדת החשכה שתו ואכלו כרגיל ולמחרת שבו לצום, יום ועוד יום, עד סוף תקופת השובב"ים.

עם זאת, כבר לפני מאות שנים היו גדולי עולם שטענו כי הצומות המרובים אינם מתאימים לבני הדורות האחרונים, הם מחלישים את האדם, ומשבשים את סדר היום התקין, מה שבסופו של דבר פוגע בבריאות, בפרנסה ובלימוד התורה.

לכן הנהיג הגאון רבי אליהו קרמר זכר צדיק לברכה ('הגאון מוילנא') שמי שרוצה לכפר על עוונותיו ינהג בימי השובבי"ם 'תענית דיבור'. כלומר: יאכל וישתה כדרכו, יתפלל וילמד תורה כדרכו, אבל יקפיד שלא לדבר דברים בטלים במשך כל היום. במובן מסוים הקושי של הימנעות מוחלטת מדיבור שאינו לימוד תורה, קשה יותר מההימנעות ממזון ושתיה – ועל ידי הקושי הזה אנחנו מסגפים את עצמנו ומכפרים על החטאים שלנו, מבלי לפגוע בבריאות ובסדר היום התקין.

עם זאת, מי שלומד בבית הספר, או עובד בעבודה מסודרת עם אנשים נוספים אינו יכול גם לעשות 'תענית דיבור', ולכן מומלץ לעשות תענית דיבור רק לפרקי זמן קצרים, שעה פה ושעה שם, רק כדי לסגף מעט את עצמנו מבלי לגרום לנזקים כלכליים או חברתיים וכדו'.

אבל יותר משכדאי וחשוב לעשות תענית דיבור, הסבירו צדיקי הדורות, יש דבר חשוב הרבה יותר: לימוד התורה כמובן. בישיבות רבות נהוג לשלב בין השניים ולקבוע זמן ללימוד תורה ברציפות ללא הפסקה בדיבור כלל, במשך חמש שעות או שלוש שעות וכדו'. כל אחד מאתנו יכול לעשות זאת בבית או בבית הכנסת השכונתי, לקבוע זמן ללימוד תורה, כל יום או פעמיים בשבוע וכדו'. סוגרים את הטלפון, מתנתקים לזמן קצוב מהבלי העולם הזה, ושוקעים רק בלימוד התורה. מי שניסה את זה יודע שמדובר בחוויה מיוחדת!

בנוסף כדאי מאוד להרבות בצדקה בימי השובבי"ם, כל אחד לפי כוחו ויכולתו. מי שמרוויח כסף רב, יעניק סכומים גדולים יותר לצדקה, ומי שמרוויח סכומים נמוכים יותר, יעניק סכומים קטנים, וכבר אמרו חכמנו זרכונם לברכה: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לאביו שבשמים".