הויכוחים של אושוויץ

"שנלר, שנלר" צורחים הקלגסים ומאיצים בשלדים הצועדים. אבל אריה ויחזקאל עסוקים בוויכוח סוער. הם מנהלים אותו בחשאי, באופן מקוטע. מביטים בחשש אל הצדדים כדי שחיות הטרף לא יראו אותם כשהם מפטפטים • סיפור מטלטל לקראת יום הקדיש הכללי עשרה בטבת
הגדל

חג הפסח במחנה העבודה אושוויץ – בירקנאו. ארובות הקרמטוריום המתנשאות אל על פולטות ללא הרף עשן שחור משחור. ריח המוות אינו עוזב אותם לרגע. לייבלה (אריה) וחצק'ל (יחזקאל), צועדים בתוך השורה, בדרך ליום נוסף של עבודת פרך. מימין ומשמאל נובחים הכלבים הנאציים, חלקם הולכים על ארבע ומכשכשים בזנב, וחלקם צועדים על שתי רגלים עטופות במגפי עור בוהקים, מנופפים בפרגול המצויד בגולת מתכת קרה ואכזרית.

"שנלר, שנלר" צורחים הקלגסים ומאיצים בשלדים הצועדים. אבל חצקל ולייבל עסוקים בוויכוח סוער. הם מנהלים אותו בחשאי, באופן מקוטע. מביטים בחשש אל הצדדים כדי שחיות הטרף לא יראו אותם כשהם מפטפטים. הוויכוח סוער, הוא טעון מאוד. ניכר על השניים שמדובר בנושא של חיים ומוות.

הם יודעים היטב שהנאצים רק מחכים להזדמנות נוספת שתינתן להם כדי להצליף בפרגוליהם או אפילו ללחוץ על ההדק. חיי אדם אינם נחשבים בעיניהם בכלל. במו עיניהם כבר חזו השניים במאות הוצאות להורג, באלפי מעשי רצח. מדי בוקר הם קמים מתוך ידיעה ברורה שהיום הם עלולים למות, ומדי ערב הם אינם יכולים שלא להיות מופתעים מכך שהם הצליחו לשרוד יום נוסף.

רבים מחבריהם לשבי איבדו את שפיותם לחלוטין. גם אלו שכן הצליחו לשמור על מעט שפיות היו עסוקים בעיקר בלשרוד. לא היה להם זמן וכח לנהל ויכוחים. אבל לייבל וחצקל, שני בחורים יהודיים מוורשה הפולנית אינם מצליחים להירגע. הוויכוח אינו נותן להם מנוח.

בלילה, כשנפלו שבורים ורצוצים על הדרגשים המשיכו השניים להתווכח, כמה מחבריהם הצטרפו לשיחה, ויושבי הצריף נחלקו לשתי מחנות, חלקם מצדדים בעמדתו של חצקל, וחלקם מצדדים בעמדתו של לייבל.

"איסור אכילת חמץ בפסח הוא כה חמור, עד שהחמירה בו התורה יותר מבכל האיסורים האחרים", טוען לייבל בלהט. "כל האיסורים האחרים בטלים ברוב. אם נפלה חתיכה קטנה של בשר חזיר לתוך סיר עם בשר כשר, אפשר לאכול את התבשיל, אם בשר החזיר 'בטל בשישים'. אבל אם נפל אפילו פירור אחד של חמץ לסיר בשבעת ימי הפסח – אסור לאכול את כל הסיר וצריך לשרוף את המאכל כולו.

"אז נכון, אנחנו נמצאים באושוויץ, במצב שבו אין לנו ברירה. אנחנו חייבים לאכול חמץ כדי לשרוד. אז נאכל חמץ. אבל כשאני מקבל בבוקר את חתיכת הלחם שלי, אני לא אוכל אותה מיד, כי אני עדיין לא במצב של פיקוח נפש. אני יכול לחכות עוד שעה או שעתיים בלי בעיה, נכון? אז עדיף לחכות, לדחות את אכילת החמץ כמה שאפשר, עד שאגיע למצב של פיקוח נפש, מצב שבו יש חשש שהבריאות שלי תיפגע בגלל הרעב, ורק אז אוכל את פת הלחם".

תומכיו של לייבל מצטרפים אליו בהתלהבות. "נכון, אנחנו חייבים לאכול חמץ, אבל לפחות נראה כבוד לאיסור אכילת חמץ, ונדחה אותו ככל האפשר".

חצקל גם הוא מציג את טיעוניו בפעם המי-יודע-כמה. הוא נעמד על יד החלון ממנו נשקפות ארובות המשרפות המוארות באורו של הירח המלא, ומשיב בלהט לא פחות מזה של חברו לייבל: "צודק. לאכול חמץ זה איסור חמור מאוד, אבל גם אתה מסכים איתי שבסופו של דבר הרי נאלץ לאכול את החמץ. ולא נוכל לדחות את האכילה הזאת ביותר משעתיים או שלוש שעות. הרי כולנו כאן רעבים באופן תמידי, והנאצים הארורים נותנים לנו אוכל רק כדי שנוכל להתקיים ולעבוד עבודות פרך. אפילו לא פירור אחד מיותר. ואם כך, מי שינסה לצום יום אחד אינו אלא חוטא בחטא חמור, כי הוא בעצם מתאבד.

"אבל חוץ מאיסור אכילת חמץ יש עוד איסור, יש גם איסור של "בל יראה ובל ימצא", כלומר אסור ליהודי שיהיה ברשותו חמץ בפסח. אפילו אם הוא לא אוכל ממנו.
"אז כשאתה דוחה את אכילת החמץ בשלוש שעות, אתה בעצם עובר על איסור 'בל יראה ובל ימצא' במשך שלוש שעות, ולאחר מכן גם עובר על איסור אכילת חמץ. לא עדיף שתאכל את החמץ מיד כשאתה מקבל אותו, ואז לפחות נחסוך מעצמנו את האיסור של 'בל יראה ובל ימצא'?... 


           


אחרי השחרור מאושוויץ, כשהחלו האודים העשנים ניצולי המחנות להתאסף ולהתנער מעפר החורבן הנורא שפקד את יהדות אירופה, הובאה השאלה הזאת אל פתחם של גדולי הרבנים. מי מבין השניים צדק, חצק'ל או לייבל?

והתשובה היא ששניהם צדקו, ויותר מכך, שניהם היו צדיקים גמורים. בעודם נמצאים במצב הגרוע ביותר שיכול אדם להיות בו, משועבדים כעבדים שאין בהם חפץ, רעבים ודוויים, מוכים וחבולים, מה שהעסיק אותם היה הרצון להימנע ככל האפשר מאיסור חמץ בפסח.

אם תרצו, זהו הניצחון האמיתי של הרוח היהודית על החיה הנאצית. זוהי הגחלת של נשמת ישראל. אפשר להכות בה, אפשר לחבוט בה ללא רחם, אבל אי אפשר לכבות אותה. היא אולי תתעמעם ליום או ליומיים, לשנה או לשנתיים, אבל היא תמיד תישאר גחלת לוחשת, יוקדת באש של אהבה לבורא העולם, באש של נאמנות לנותן התורה. גם כשהוא ניסה אותם בניסיון הכי קשה, הצליחו רבים מהיהודים לשמור לא רק על שפיות, אלא גם על נאמנות ועל רמה גבוה של רוחניות.

הסיפור נכתב לזכר ששת מיליון הקדושים, לרגל 'יום הקדיש הכללי' אותו נציין ביום שלישי עשרה בטבת.

תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. ליאורה שפלר-קוזלובסקי (21/12/2015 16:19:02)
2. לבאבי (7/01/2017 21:26:29)
שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד