צום עשרה בטבת- רקע הלכה ומנהג

רקע היסטורי

 

לפני כאלפיים חמש מאות שנה, הגיע נבוכדנאצר מלך בבל, במטרה לכבוש את ירושלים להחריב את בית המקדש הראשון ולהגלות את עם ישראל לבבל. ביום עשרה בטבת החל נבוכדנאצר במצור והסגר על ירושלים בכדי לבודד את ירושלים ולמנוע מהיהודים שחיו בה לצאת ולבוא, מצור שנמשך למעלה משנה וחצי עד י"ז בתמוז שנה אחר כך שהוא חדר לתוך ירושלים ושלושה שבועות מאוחר יותר, בתשעה באב, הוא שרף והחריב את בית המקדש. תחילת המצור מהווה את תחילת השתלשלות המאורעות שהובילו לחורבן בית המקדש ולכן כחלק מהאבילות והזכרון על חורבן בית המקדש, יש גם לציין את היום הזה.

 

ההלכה

 

לכן קבעו הנביאים את היום הזה ליום של תענית, המתחיל עם בוקר בעלות השחר ומסתיים ברדת הליל, בצאת הכוכבים. ביום זה נמנעים מלאכול או לשתות אך בשונה מתשעה באב ויום כיפור, ביום זה מותרים הרחיצה ונעילת נעלי עור.

 

מטרת התענית

 

מטרתם של כל חמשת הצומות שנקבעו על ידי חכמינו, היא שביום זה ניקח לעצמינו פסק זמן מהמירוץ אחר הגשמיות והשבעת גופינו, מירוץ שמתוכו הגיע עם ישראל לחטוא בחטאים החמורים שהובילו לעונש חורבן בית המקדש והגלות. ביום התענית, ננצל את הזמן להתבוננות במטרת החיים, בתפקידנו בעולם, בדרך בה אנו אמורים ליישם אותו וכיצד חטאו אבותינו וקיבלו את ענשם. נזכור כי "אין העיקר התענית אלא התשובה" וננצל היטב יום זה שעליו נאמר "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" שכאשר האדם קרוב על ידי הצום אל הקב"ה הוא יכול להשיג הרבה בתפילתו.

 

מנהגי התפילות בבית הכנסת

 

נוהגים בבית הכנסת לומר סליחות אחר תפילת שחרית. כמו כן קוראים בתורה הן בשחרית והן במנחה את תפילתו של משה רבינו להקב"ה לאחר חטא העגל שבמרכזה הפסוק "וסלכת לעוונינו ולחטאתינו ונחלתנו", ומוסיפים בתפילת העמידה – תפילת שמונה עשרה את ברכת "עננו", היחיד בתוך ברכת שמע קולינו והחזן באופן נפרד.