להביט לאחור

כאשר ירד יעקב אבינו למצרים, הוא מצא את יוסף בנו כמשנה למלך, ואת שני בניו שטרם מלאו להם עשר שנים, אפרים ומנשה. הם היו בנים לתפארת וחיו בהתאם לחינוכו של יוסף הצדיק.

לאחר בואו של יעקב אבינו ובניו למצרים, נולדו ליוסף בנים נוספים. הללו הכירו את הסב הגדול מקטנותם, גדלו על ברכיו והתרשמו מקדושתו ומרוממותו.

לפני פטירתו מן העולם אמר יעקב אבינו לבניו: "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה, לי הם. אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם – לך יהיו" (בראשית מ"ח, ה'-ו'). יעקב קובע בברכתו, שאפרים ומנשה יקבלו חשיבות מיוחדת. הם ייחשבו כבניו של יעקב, ולא רק כנכדיו, וגם יקימו שבטים נפרדים. עומדים אנו ושואלים: לכאורה, צריך היה המצב להיות הפוך: אלו שנולדו על ברכי יעקב, יהיו נחשבים כבניו, ולעומתם, אלו שנולדו והתחנכו בלא שיכירו את סבם הגדול, כיצד ייחשבו לבניו?

רעיון נשגב גלום כאן. בני יוסף שנולדו לאחר שירדו יעקב ובניו למצרים, הכירו את גדולת אבותיהם והתחנכו לאורם. אם כן, אין זו גבורה שהם גדלו לתפארת. לעומת זאת, מנשה ואפרים גדלו במצרים, בסביבה עובדת אלילים, במדבר רוחני המלא על גדותיו בסכנות רוחניות למכביר, ועם כל זאת הם גדלו לגדולים וקדושים. ילדים אלה הם פרי חינוכו של הסב, המאור הגדול, יעקב אבינו! הם פרי השקעתו של יעקב בבנו יוסף. תודות לחינוכו של יעקב, עמד יוסף בגבורה בכל הניסיונות בארץ נכר וגידל שם צאצאים לתפארת. צאצאים אלו הם עדות לחינוכו המוקדם של יעקב, ועליהם התבטא יעקב: "לי הם!"

כיום התנאים הטובים לגידול ילדים קיימים כמעט בכל מקום. אולם עם זאת, עלינו לשאת עין בתודה אל הורינו ואל הדור שקדם להם, אלו שגידלו את צאצאיהם במדבר שממה. הם עמדו במטלה חרף הנסיונות הקשים וצוק העיתים. הם הקריבו קורבנות בשמחה כדי לחנך את בניהם לאמונה מושרשת וזכה, לתורה ולמצוות. כוחם נבע מכוח אבותיהם, מהחינוך שהם חונכו בבית אבא שבגולה, ממורשת הדורות, מדמעות אם וממוסר אב שנחרטו לעד בליבם. הם קיבלו על עצמם להעביר את לפיד היהדות לדורות הבאים, כדי להמשיך לעד את שלשלת הזהב הנטווית והולכת ממעמד הר סיני ועד סוף כל הדורות.

 

[ערכים]