על "אפריים ומנשה" שבכל דור ודור

יעקב חש כי יום מותו הולך וקרב ולכן הוא אוסף סביבו את תריסר בניו, על מנת למסור להם את צוואתו הרוחנית ולברכם.

אך קודם כל, עוד בטרם ברך את בניו, הוא קורא לשני נכדיו – אפרים ומנשה – על מנת לברכם ראשונים. נשאלת השאלה, מדוע יעקב מקדים את ברכתם של שני נכדיו לברכת בניו? על מה ולמה ברכת הנכדים נראית לו כל כך חשובה?

הפרשנים מסבירים (ואת זאת יודע כל אחד שכבר יש לו נכדים משלו), שהשמחה שיש לאדם מנכדיו, היא אפילו רבה יותר מהשמחה שיש לו מבניו.

מדוע זה באמת כך?

אצל מרבית היצורים החיים, קיימות מערכות יחסים בין האבות לבנים – בין אם מדובר בלביאה שמגוננת על גורי האריות שלה ובין אם מדובר בציפור המאכילה את גוזליה הקטנים. אבל רק אצל בני האדם קיים מושג של נכדים, מושג שמשמעותו המשכיות והנצחה לפרק זמן ממושך יותר מדור אחד. עובדה זו היא תוצאה של הנשמה שלנו, ששורשיה נטועים בנצחיות ובאינסופיות. לפיכך, כאשר אנחנו הופכים לסבא ולסבתא, אנו מגשימים למעשה באופן העמוק ביותר את הייחודיות שלנו כבני אדם.

אחווה ורעות בין אחים

קיימת חשיבות נוספת לברכתו של יעקב.

אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת. הבנות מתברכות בלשון זו: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". והבנים מתברכים בנוסח הבא: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

מה קרה לשלושת האבות שלנו – לאברהם, יצחק ויעקב? מודע נבחרו אפרים ומנשה להיכלל בברכה החשובה והמסורתית הזו, במקום שלושת האבות?!

ובכן, אפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי, שלא שררה ביניהם כל איבה או מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו – יצחק וישמעאל – לא הצליחו להסתדר זה עם זה, כשהמריבות ביניהם מייסדות את הבסיס לעימות הישראלי- ערבי, עד עצם היום הזה. בדור הבא, אצל שני בניו של יצחק – יעקב ועשו – היו ויכוחים כה מרים, עד שעשו ניסה כמעט בכל דרך אפשרית להרוג את יעקב, כשהוא מורה לצאצאיו להמשיך ולרדוף את בניו של יעקב. אפילו בדור שלאחריו, אצל בניו של יעקב, מכרו האחים את יוסף לאורחת הישמעאלים, שהעבירה אותו לעבדות בארץ מצרים.

אפרים ומנשה מייצגים מערכת יחסים אידיאלית, הקוטעת את הרצף הזה. עובדה זו גם מסבירה לנו מדוע מחליף יעקב בין שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים (הצעיר מבין שני האחים), לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת (ראה בראשית מ"ח:14-13).

הורים, המברכים עד עצם היום הזה, את בניהם ובנותיהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים:"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1).

זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו.

ואף על פי כן, להישאר יהודי!

הרב שמשון רפאל הירש, שחי במאה התשע-עשרה בגרמניה, מציע הסבר אחר לסיבה בעבורה לאורך כל הדורות, הבנים זוכים בברכתם של אפרים ומנשה:

בדורות הראשונים של שושלת העם היהודי – אצל אברהם, יצחק ויעקב? גידול וחינוך הילדים התבצע בעיקר בארץ ישראל. ארץ הקודש היא המקום המתאים והנוח ביותר לכל יהודי. הגמרא אף מציינת ש"אפילו האוויר בארץ ישראל מחכים כל אדם". מבחינה מסוימת, קל יותר להיות יהודי, בארץ ישראל.

אבל, בעקבות הרעב הגדול שתקף את האזור, יעקב ובני משפחתו נאלצו לרדת מצריימה. הדור הבא כבר גדל, כשהוא מוקף בעבודה זרה ובחוקי מוסר מעוותים ואכזריים. האתגר שעמד בפניהם היה לדאוג, כי היהדות תמשיך להתקיים בתוך הסביבה הגלותית והקשה הזו.

לאורך כל הדורות, הורים יהודים התפללו שבניהם יצליחו לעמוד מול כל הפיתויים שמציעה הגלות וישמרו על זהותם היהודית. לכן, אומר הרב שמשון רפאל הירש, במהלך ההיסטוריה, ראו ההורים חשיבות מיוחדת בהשוואת בניהם דווקא לאפרים ולמנשה, ששמרו על זהותם היהודית, על אף שחיו בגלות, בין הגויים.

מסתבר, שזו משימה כלל לא פשוטה. כאשר לדוגמא, יהודים בגלות עומדים בפני מציאות של חגיגות 'חג המולד', הדבר המתבקש ביותר הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. זוהי הסיבה, שמחייבת את ההורים להיאבק תמיד במציאות שמקיפה את בניהם ולהדגיש את הערכים היפים של היהדות. הטכניקות האפקטיביות ביותר לשם כך, הן חוויות בעלות השפעה, כמו טיולים בארץ ותנועות נוער, המדגישות את יופיו של עולם היהדות.

ובסופו של דבר, כיצד ההורה יודע אם הוא הצליח במשימתו?

הרבה יותר מהילדים שלנו, דווקא הנכדים הם אלה שחושפים את מידת יציבותם של הערכים היהודיים שספגו והם אלה שמראים מה יהיה הכיוון הרוחני של המשך השושלת המשפחתית. מכאן גם מגיעה האמרה הידועה לכל יהודי החי בארצות הגולה: "השאלה היא לא האם ילדיך יישארו יהודים, אלא האם נכדיך יהיו יהודים".

מה באמת יצא מזרעם של אפרים ומנשה? למרות הסיכויים הנמוכים שהיו להם בהיוולדם לתוך מציאות טמאה ומנוונת, הם עדיין הצליחו להישאר נאמנים לערכי התורה ולמצוותיה. לכן, כיוון שחלק גדול מעמנו עדיין יושב בארצות הגולה, אנו בוחרים עד היום לברך את בנינו שיהיו דומים לאפרים ולמנשה.

מי ייתן וכולנו נתברך בבנים הגאים ביהדותם – וגם בנכדים שכאלה.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

 

[אש התורה]