כוחה של שגרה

לא קלה היתה עבודתם של הכהנים בבית המקדש, ולא בקושי פיסי או מוחי עסקינן. אדרבה, קושי זה דוקא לא היה קיים, לאחר שהרבה כהנים התעסקו בהקרבת הקרבנות וממילא החלק שהגיע לכל אחד לא היה גדול. נטל העבודה התחלק בין מספר גדול של כהנים וממילא לא קרה שכהן אחד קרס תחת עול העבודה שלו.

אך קושי אחר היה קיים בעבודתם. קושי רוחני שלא בקלות ניתן להתגבר עליו. היה זה כוחו של ההרגל, אותו יצר שהפך את העבודה למשהו נדוש וקבוע, אשר התבצע כמו מאליו, כאילו לא ע"י אדם הפועל ועושה. מדי יום חזרו הכהנים והקטירו את אותם תמידים וחטאות  ומדי שבת ורגל היו מעלים את אותם מוספים. כאשר לומד אדם תורה הוא חש רעננות בכל רשב"א מחודש ובכל "פני יהושע" שעליו לא שמע. לא הרי מה שלמד היום כמו שלמד אתמול ולא הרי מה שלמד משך שני ימים הללו כהרי מה שילמד מחר. ויתירה מזאת, אף התורה שלמד אתמול מקבלת טעם חדש ופנים מחודשות כאשר ישוב וישנה את פרקו היום.

לא  כן, לכאורה, בעבודה מעשית, כאשר חוזרים ומקריבים, שוב ושוב, את אותם קרבנות, עם אותו סדר ומהלך של הקרבה, עלולים חלילה לאבד את טעמה הטוב של המצוה. ההקרבה נעשית מונוטונית, חד-גונית ושיגרתית, כך מאבד הכהן את עירנותו, את תשומת הלב שלו והוא מתנתק מהפעולה הנעשית על ידו, והפעולה כמו נעשית מאליה. אין צריך לומר כי אין בה כל רוח ונשמה, אך נדמה כי יתירה מכך, אין בה גם גוף הפועל והיא נראית כמו פעולה הנעשית מאליה, כמו סרח העודף, נראה כאילו הפעולה מתבצעת אך מכורח ציווי התורה.

ומבואר כי זה היה חטאם של הכהנים בימי בית שני, אף הם "נתרשלו מן העבודה", כמבואר במקורות חז"ל, העבודה נהפכה להם כהרגל עד שבשלב מסוים נלקחה מהם כעונש.

דוקא באותו דבר שבו חטאו בימי בית שני, בו השתבח אביהם הראשון. על אהרן, אבי משפחת הכהנים, מספרת התורה, שעה שהיא מתארת את הציווי על הדלקתה של המנורה, "ויעש כן אהרן" (במדבר ח', ג') חכמינו מפרשים, והדברים מבוארים על אתר בפירושו של רש"י כי השבח בא "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", וכי מה חידוש יש בכך? כלום יעלה על הדעת כי אהרן ישנה במשהו ממה שהצטווה? כמה פירושים נאמרו בכך.

 

ואולם, דורשי רשומות מצאו כאן רמז לכך שאהרן לא שינה משך כל ימיו מהיום הראשון שבו הדליק את המנורה. הוא לא עשה מעולם את מעשה ההדלקה מצוות אנשים מלומדה, כאדם החוזר היום בדיוק על מה שעשה אתמול, כל עשיה שלו היתה עשיה חדשה, בהתלהבות מחודשת ובדקדוק מצוה כאילו היום מתבצעת מצוה זו לראשונה בחייו, ועל הדלקתו את הנרות בשנתו הארבעים כמו ביומו הראשון משבחת אותו התורה ומדגישה כי לא שינה לעולם מהנהגת הדלקתו.

ובניו, אלו אשר על ידם ובזכותם התחדשה העבודה, לאחר שבטלה בעקבות גזרות יוון, חזרו וחדשו את הדלקתה של המנורה. שמונת הימים שבהם דלקה המנורה בנס לא היו אלא ימים של התחדשות והתרעננות, ימים שבהם חזרה עבודת בית המקדש למקומה ביתר שאת וביתר עוז. לשנה האחרת, כאשר הגיעו שוב ימי החנוכה וחכמי ישראל ראו כי עדיין עושים את העבודה באותה ההתלהבות וברגשות ההתחדשות כבראשונה, עמדו וקבעו את ימי החנוכה לדורות, לזכור כי ימים אלה הם ימי ריענון והתחדשות.

 

ואף מצוות רבות נקבעו לנו בדרך ובסגנון השומרים כי השגרה לא תנגוס ברעננותה של המצוה וביראת הכבוד הטבעית שחש האדם שעה שהוא בא לקיים את המצוה. נזכיר כאן את הנאמר בספר יחזקאל על אלו הבאים לבקר בבית המקדש: "הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה, לא ישוב דרך השער אשר בא שם כי נכחו יצא" (יחזקאל מו, ט). גם כאן אנו מבחינים בהקפדה כי היוצאים לא יצאו דרך אותו שער שבו נכנסו, וכל כך למה?

לדעת היעב"ץ, בפירושו למסכת אבות, גם הקפדה זו יסודה ברצון לשמור על מורא מקדש מפני השגרה העשויה לכרסם בו, כאשר יראו הבאים לבית המקדש את אותו השער, שני פעמים בזה אחר זה, יהיה ליבם גס בבית ד'. וכדי למנוע זאת היה הבא דרך שער אחד יוצא בדרכו של השער האחר.

למדנו מכך עד כמה גדול כוחו של הרגל ועד כמה אדירה עוצמתה של שגרה. עד כי מעבר רצוף פעמיים בדרכו של אותו שער עלול לגרום לנסיגה במימדי החרדה הטבעית שאופפת את האדם בבואו לבית המקדש.

ואפשר שעל כך מבקש נעים זמירות ישראל בספר תהלים: "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו" (תהלים כז, ד). תחילתו של הפסוק, "שבתי בבית ד'", ישיבת קבע, נראית כסותרת לסופו של הפסוק, "ולבקר בהיכלו" אך נראה כי דוד ביקש שעל אף ישיבת הקבע התדירה שלו, תהיה תחושתו הפנימית כשל מי שבא לבקר ביקור אחד ויחיד…

את המסר המקודש הזה בקשו החשמונאים להעביר לדורות, שעה שתקנו את ימי החנוכה לשמונה ימים.

 

עד כמה הורסת שגרה של מספר רגעים, ניתן ללמוד מהמדרש המספר על הויכוח שהיה לשבטים עם דודם, עשו הרשע, שעה שבאו לעסוק בקבורת יעקב אביהם. לפי המסופר, לא הניח עשו לקבור את יעקב במערת המכפלה וטען כי היא נפלה בחלקו, לאחים–בנים, אשר טענו כי שטר המכירה בידם, אמר כי יציגו לפניו את שטר המכירה, לאחר שהתברר כי השטר נשכח במצרים, הוחלט לשלוח לשם את נפתלי אשר היה קל ברגליו, כדי שיביא הוא את השטר ממצרים. במקום נכח נכדו של הנפטר, חושים בן דן, אשר סבל מקשיי שמיעה. הוא ביקש לברר את פשר הנושא המדובר, ולאחר שהנושא הוסבר לו, שאל בכעס: "האם סבא יהיה מוטל בבזיון עד שיתברר הענין?!" חמתו בערה בו והוא נטל את חרבו והרג את עשו (סוטה יג).

האם חושים היה חכם יותר מדודיו ומאביו, אשר נטלו חלק בויכוח עם עשו ולא נקטו ביוזמתו של חושים?

ואם אמנם היתה פעולתו מבורכת ורצויה, מדוע לא הקדים אותו אחד מהשבטים?

מסביר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל:

לא סתם כך מזכירה הגמרא את עובדת היותו של חושים חרש, גם עובדה זו קשורה לעצם הסיפור, הגמרא מבארת מדוע לא נקטו בני יעקב בפתרונו הפשוט של חושים. בני יעקב ונכדיו נכנסו לכלל משא ומתן עם עשו, משא ומתן שבמסגרתו אבדו את תחושת הנקם וכבוד המת הטבעית שפיעמה בהם. ההתעסקות עם עשו והויכוח שערכו עמו הקהתה את חושיהם. הם חשו כאילו ויש מקום לויכוח וכאילו על מיטתו של אביהם הזקן לחכות עד שיוכרע הויכוח.

רק אחד לא הוקהו חושיו. היה זה חושים, אשר לא שמע את הויכוח ולא היה עד לו, מששמע פתאום את סיבת הויכוח, בערה בו קנאת סבו והוא עשה את שעשה.

חושים לא "התרגל" למה שהתרגלו האחרים.

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל המשיך והסביר כי תופעת ההסתגלות גם עמדה ליהודים רבים במהלך  השמדת יהודי אירופה במלחמת העולם השניה:

בתכונת נפשו של האדם טבועה מידת ההסתגלות, אף הדברים הקשים ביותר, אט אט מסתגל האדם אליהם והוא חי עמהם. נוכחנו בדבר בדורנו אנו, אשר אחינו מבני ישראל נלכדו בגיא התופת הנאצי ויסורים קשים מנשוא היו מנת חלקם יום יום. הלא למשמע אוזן תסמרנה שערות הראש, עד שנבצר מבינתנו להשכיל, כיצד מבין האנשים שנלקחו מבתיהם השלווים, נשפטו ביון המצולה של חיות אדם צמאי דם ותאבי רצח, היו שנשארו בחיים, הכיצד?

אלא שהמעבר מהבית אל הגיהנום – שלבים רבים היו לו, ומשלב אחד לשלב שני הסתגל האדם. וכך עד לדיוטא התחתונה, וכיון שנסתגל, אט אט יכול היה לעמוד במצבו האיום שנקלע אליו ועבר חיים עם שבעת מדוריו של הגיהנום.

כי בהסתגלות מתרגל האדם למצבו, הוא אינו מבין עד כמה טוב וכך גם אינו מבחין, חלילה עד כמה רע לו. וכמו בשגרה טובה כך גם בשגרה רעה, בכוחה להקהות במידת מה את מרירותה של הזוועה.

 

לא לחינם קבעו חכמינו את קריאת פרשת הנשיאים שבפרשת נשא כקריאת התורה של חנוכה. פרשה זו חוזרת על המסופר בתחילתה שתים עשרה פעמים. פרטיהם של הקרבנות נקראים בכל יום מחדש, כאילו לא אתמול ושלשום הקריב נשיא של שבט אחר את אותם קרבנות ובאותו הסדר בדיוק, שכן, לראשון לא היתה כל מעלה על השני. השני לא חיקה את הראשון אלא הקריב באותה ההתלהבות ובאותה רגשת חידוש כמו זה הקודם לו.