קליטת נתונים והסקת מסקנות

 

 

כדי להצליח בכל החלטה חינוכית יש להשתמש במתכון של יוסף "חכם" ו"נבון" החכמה היא קליטת הנתונים והמצב והבינה היא הסקת המסקנות באופן לא מאולץ אלא שהן צפות ועולות מאליהן.

 

יש לנו פגישה קבועה, יום יום, עם הצורך להחליט החלטות חשובות ומכריעות, החלטות הנוגעות לעתיד ילדינו כהורים וכמחנכים, החלטות הנוגעות ליחסינו עם בן או בת הזוג, ובכלל עם כל הסובבים אותנו במהלך היממה.

 

בכל תחום שהוא, הרצינות היא אבן יסוד. העקביות וההשקעה, הם נקודות מוצא.

 

ומאידך, השטחיות היא אבן הנגף לכישלון הגדול והמוחץ –ותוצאות השטחיות יהיו לפחות לא נעימות, ועל פי רוב גם מזיקות.

 

לא תהיה זו גוזמא לנקוט, כי חיסכון רב בעגמת נפש היה, אילו מימשה החברה האנושית את יסודות ה"בינה" וה"חכמה" כתהליך מסוכם ומסודר, לשימוש באופן תדיר, יומיומי, פעיל, כזה – אשר אך תיקון, רוגע, שלוה, חן וחסד, יביא על כל סביבתינו.

 

הבה נלמד כיצד להשתמש באופן נכון ב"חכמה וב"בינה",

 

ה"חכמה", – קליטת הנתונים – היא ידיעת העצמים בתכונתם ובתעודתם. אדם המכיר את הנתונים הדרושים –נקרא "חכם", כך הוא בכל תחום. כאשר, החכמה העילאית ביותר, היא כמובן חכמת התורה – היות ולומד הוא את התכונה והתעודה, ממי שקבע לעצמים ולעולם כולו את תכונתם ותעודתם. הכרת היסודות והנתונים, היא ללא ספק נקודת הפתיחה בעולמינו לשם כל תכלית ומטרה שיהיו. [רש"ר הירש]

 

ה"בינה", – עיבוד הנתונים – שתי דרגות יש בה. יש בינה שהיא ראית תוך הדברים לעומקם, לשרשם, לאופן פעולתם ולסיבתם וכו'. בינה זו, לא ניתנה לבן תמותה כלל כי "ראית התוך" והכשרון לחדור אל תכונת הדברים עצמם, אלו הם המעלות הנשגבות הנתונות אך ורק בידי הבורא. אולם ישנה "ראית ביניים", זו הבינה האפשרית עבורינו: הבנת דבר מתוך דבר וכן הסקת מסקנה ממנהגם או תכונתם של לפחות שני יסודות נתונים. זוהי – מלבד הכרת הנתונים – הפעילות העיקרית של הרוח האנושית.

 

לחכמה ולבינה ישנם גם כוחות עזר.

 

יתכן, כי הכשרונות הנם כוח העזר הנדרש לשם קליטה מהירה ויסודית יותר של הנתונים עצמם בחלק החכמה. ואילו לעניין התבונה, שהיא הסקת המסקנות והבנת דבר מתוך דבר, אפשר לצרף עזרים נוספים מלבד הכישורים, כגון ניסיון חיים, התמודדויות תכופות, למידה מתוך העבר הכללי – היסטורי, ועוד.

 

והנה מוזר הדבר,

 

שדווקא ה"חכמה", זו אשר כאמור הינה פעילות סבילה בלבד של קליטת הנתונים, בה אין נדרש מהאדם להפעיל באופן אקטיבי פעילות שיכלית, אלא רק לקלוט את הנתונים באופן סביל, דווקא פעילות רוחנית זו, נקראת בלשון "פעיל" – "חכם" [ולא מחוכם או חוכם לדוגמא] .

ואילו כנגד זה, הניתוח הרוחני -ה"בינה", שהיא פעילות רוחנית שבה נדרש מהאדם להפעיל את יכולתו הפעילה בתחום הסקת המסקנות והבנת דבר מתוך דבר. כאן מתגלה האדם במלוא עצמאותו השכלית, היוצרת והמחדשת, המסיקה והמבינה, דווקא פעילות זו נקראת בלשון "סביל" –  "נבון" [ולא מתבונן או נבן לדוגמא]

 

 

שינוי דקדוקי זה – אומר רש"ש הירש – בא ללמדינו  ולהזהירנו, אודות שני התהליכים הנזכרים. מה היא הדרך הטובה והיעילה ביותר כדי להפיק את המקסימום בתהליכי ה"חכמה" וה"בינה". ומתוך כך, להביא אותנו אל התהליך הרוחני הנכון, שהוא גם היעיל ביותר, כדי להפיק את המירב לתוצאה הרצויה.

 

החכמה – אומר רש"ר הירש – אשר נוטים בני האדם לחשוב שהם כבר יודעים וכו', וממילא נוהגים בה באופן סביל. אדרבה, חייבת להיות פעילה – דהיינו במלוא המרץ הרוחני, בכל הריכוז האפשרי, ובמימוש כל היכולות וכל כוחות הרוח והכשרונות אשר נטע בנו הבורא. כי בלי כל זה, רק נדמה לאדם שהוא יודע, אך לאמיתו של דבר אינו כן.

ולכן, ודווקא משום כך, נקראת החכמה שהיא לכאורה סבילה, בלשון פעיל – "חכם".

 

לעומת זאת, הבינה, זו אשר בדרך כלל האדם פעיל ויוצר בה בזריזות, ולעיתים בבהילות ובחוסר שיקול דעת מספק. זו אשר בדרך כלל מאד פעילה, חייבת להיות סבילה. דהיינו – הסקת המסקנות תהיה אך ורק מתוך שיקול דעת מחושב ומרובה, עד אשר המסקנה תצוף ותעלה מאליה באופן סביל כביכול, ללא צורך ליצור אותה. ומשום כך נקראה הבינה בלשון סביל –"נבון".

 

וכך מבאר בפרשתינו רבי שמשון ורפאל הירש את הפסוק "ועתה ירא ה' איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים":

"דומה שניתנות כאן שתי אזהרות חשובות, הרוצה לקלוט את כל מה שניתן –בטבע ובתורה –  על תכונות הדברים ותעודתם, הרי הוא זקוק למלוא המרץ הרוחני, לריכוז מוחלט של כל כוחות הרוח למען ישיג את המציאות האמיתית כולה. ללא הפעלת מרץ, סבור האדם, שראה שמע והבין, ולאמתו של דבר לא רואה נכוחה, שמע רק לחצאין, הבין רק באופן שטחי, ומה שהשיג יישמט מלבו מהר. כנגד זה, האדם הרגיל נהנה יותר מפעולות התבונה, מהסקת המסקנות, שם הוא רואה עצמו יוצר, בעל יצירה עצמית, משום כך הוא זקוק לאזהרה, שלא יאוץ לקראת אותה פעילות, ובשעת הסקת המסקנה יהיה סביל יותר מאשר פעיל. ישמור בלבו את שתי ההנחות, ישקול אותן זמן מרובה, עד שהתוצאה והמסקנה תתקבל מאליה: יהיה "נבון" בטרם יהפוך ל"מבין". אם לא כן, תהיה המסקנה חריפה, אך ההנחות מוטעות. החריף –יותר מכל אחר  – עלול להגיע למסקנות משובשות, מכאן גם מאמרי חז"ל אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת (אבות ג, יז). ללא ידיעה עיונית הרי החכמה הנסיונית לוקה בחסר: שכן המדע העיוני חייב לבקר ולתקן את מה שנתקלקל בדרך הנסיון, למען יבחין האדם בין מציאות לבין מראה עינים, אך יותר מזה זקוקה הידיעה העיונית לנסיון: שכן באין יסוד נסיוני מבוסס, הרי כל תורה עיונית היא מגדל הפורח באויר, ברור איפוא משום מה בדרך כלל תקדם חכמה לתבונה".

 

מסר התורה אם כן הוא לפעול באופן פעיל יותר בתחום ה"חכמה" –קניית הידע. ובאופן סביל יותר בתחום ה"בינה" –דהיינו הסקת המסקנות וההחלטות.

 

הבה נצא ונתבונן, האם אין כך אכן פני הדברים ? האם אין מירב טעויותינו נובעות מתוך חוסר הבנה של תהליך החשיבה וקבלת החלטות. רוב הטעויות החינוכיות שביצענו ועוד נבצע עם ילדינו, הינם תוצאה ישירה של שליפה מהמותן, של החלטה והכרעה בצורה חפוזה ובלתי מעמיקה.

הן הצעקה שצעקנו על ילדינו, והן המחמאה שהחמאנו לו, באו ללא שיקול דעת רציני ומספק.

 

לעיתים, נדמה לנו שאנו חריפים ומשופשפים. וזהו הכישלון הגדול עבורינו, כיון שדווקא החריפות – אומר רש"ר הירש – היא גורם שלילי בתהליך קבלת החלטות החיובי והרצוי. אולי דווקא אורך רוח, סבלנות, ואיטיות הנובעת משיקול נוסף, הם המעלות הנדרשות.

 

כמו כן, רבים הם התלמידים והמבוגרים הנכשלים כתוצאה  משטחיות בתהליך הלמידה – קניית ה"חכמה". שומעים בחצי אוזן, משקרים ומרמים את עצמם שכביכול הבינו את הדברים. תהליכי הלמידה נפגעים במידה רבה מאד מגישת ה"חפיף" וחוסר ההעמקה [למרות שיתכן שלאנשים אלו טוב בחיים ואין דברים רבים שהם "יקחו ללב"].

רק בהפנמת דרך קניית החכמה והסקת המסקנות, נצליח להעצים את התועלתיות מכל תחומי החיים ולעבור את משוכת העולם הזה בשלווה ורוגע באמת ובביטחון.