האור שבקצה המנהרה

 

תשאלו את נועם ואביבה שליט… כמה הם חשבו… כמה הם בכו… כשרק דמינו לעצמם את חטיפתו של בנם היקר גלעד, ה' ישמרהו ויצילהו…

לוּ נתבונן לרגע קט… לחשוב כיצד מרגיש החטוף ברגע קשה בו הוא מבין כי נפל שבוי בידי הצוררים הארורים… בו הוא תופס כי מעתה יהיה תחת חסותם של אויבי העם היהודי… תחת שלטון הרשע… תחת האויב שהיה שש ושמח להורגו בכל מיתה אפשרית… ומעתה הוא שבוי… מעתה, חושב הוא לעצמו… כיצד יגמר סרט אימה זה? האם אהפוך חלילה להיות רון ארד – 2???

ומן הסתם… החטיפה היא לא חוויה בלשון המעטה…, מן הסתם… נתפס החייל ושיחקו בו ככלי ולא כבן אדם…, מן הסתם… לא הושיבוהו בנחת בתוך רכבם… ובוודאי שלא דאגו לו למכונית מרצדס מיוחדת עם מערכת DVDמשופרת על מנת להנעים לו את הדרך… אל השבי…

אף אילו היו דואגים לו לכך… לא היה סיפק בידו… לא היה מרגיש בכך טוב יותר… אף לוּ יתנו לו כבוד מלכים בשבי… יוותר הוא על כך… יבקש הוא לשוב… לחיק משפחתו… ומהר… כמה שיותר…

אכן הרגשה קשה מאד…. שלא ניתן לתארה במילים…

אף יוסף הצדיק… נלקח והורד למצרים בעל כרחו…

אחיו שראו לנכון להענישו (על פי דין – לפי שיקול דעתם), החליטו פה אחד כי אם לא להרגו בידים… לפחות להכניסו אל הבור…

אל הבור הריק… שאף מים אין בו… אבל נחשים ועקרבים יש בו…

למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו… מתכוון ראובן בעודו נותן עיצה זו לאחיו… ושוב אין צורך להכותו נפש…

אולם…

רבות מחשבות בלב איש… ועצת ה' היא תקום!

תורו של ראובן לשמש את אביו…

עוד מדור שבטי י-ה נהגו… לעשות תורנויות בבית הזקנים… לחוש ולקיים מצוות כיבוד אב, לשמש את האב, כרצונו…

ובאותו היום, תורו של ראובן לשמש את אביו… יוצאים האחים לאכול לחם… בלא ראובן… והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד…

וכאן מגיע תורו של יהודה, האח…

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא…

וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו…

ויוסף הורד למצרים…

תורתינו הקדושה לא תכתוב מילים מיותרות…

תורתינו הקדושה אף לא תכתוב לנו סיפורי צדיקים…

תורתינו הקדושה… מטרתה… ללמדינו בינה… ללמדינו אורחות ודרך חיים באה… לא לשם סיפור סתם… אף לא סיפורי צדיקים…

משנתבונן בפסוקי המקרא שבפרשתינו נגלה שמא טעינו באמרינו זאת…

שכן כך כותבת התורה 'וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה'

כלום על התורה לספר לנו מה נשאו הגמלים על גבם??? האם זה מעניין משהו??? כלום בלא תוספת זו לא היינו מבינים את סופה של חטיפת ומכירת יוסף???

אמנם… לא טעינו כלל…

וכך כותב רש"י (רבי שלמה יצחקי – גדול מפרשי התנ"ך והתלמוד שנת 1100 לספה"נ) 'למה פרסם הכתוב את מַשאָם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשׂמים (נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט) שלא יוזק מריח רע'

בכוונת התורה ללמדינו מתן שכרן של צדיקים… שלא יוזק מריח רע!

ואם ישאל השואל… ובצדק…

כלום יש צורך לדאוג ליוסף לריחם של בשמים? אם כבר לדאוג… שמא אלוקים ידאג שלא יורידוהו למצרים… שלא יחטפוהו… ואם גזירה היא מלפניו יתברך להורידו למצרים… כלום לַחָטוּף האומלל משנה הדבר ברגעים קשים אלו אם מריח ריחו של נפט או ריחם של בשמים??? וכי ריח הבשמים שבאותה שעה קשה יוכל להועיל לו במשהו?  

משנעמיק בדבר… נלמד… כי יד מכוונת דאגה לריח זה… לריח הבשמים…

עת האדם נמצא בחושך ואפילה… עת האדם נמצא בשעת החטיפה… בשעה הקשה ביותר בתולדות חייו… בשעה שחשך עליו עולמו… עלול הוא ליפול ברוחו ולהגיע לידי יאוש חלילה וחס… שכן, אלוקים מעלים את עיניו ממנו… כך עלול יוסף לחשוב בליבו…

לצורך זה נשלח ליוסף רמז ברור מן השמים… יש כאן דבר שאינו טבעי כלל… לוּ רק תתבונן קמעא… תלמד את המצב בו אתה נמצא לאַשוּרוֹ… ותגלה… כי מִשהו נמצא אתך יחד… משהו ירד עמך יחד למצרים…

שכן אין דרך הטבע של ערבים אלו לשאת אלא נפט שריחו רע… אם נחטפת ונלקחת למצרים… בשבי… עם ריח של בשמים… סימן הוא כי יד ההשגחה מכוונת זאת מלמעלה… ואלוקים יורד עמך יחד… למצרים… אל השבי… וממילא שוב אין מקום ליאוש כלל… שוב יבין יוסף כי חשבונות שמים הם אלו שמגלגלים עליו את המצב הנתון… את הירידה למצרים… את השבי…

כך עלול אף כל אדם באשר הוא בשעת מצוקתו לחוש ואף להרגיש… "יאוש"

נמאס לי…, אין לי כבר כח לחיות…, טוב מותי מחיי… ועוד… יאמר האדם…

אולם טעות היא בידינו…

תורתנו הקדושה תורת אמת ונצחית היא… ועל מנת ללמדנו פרק חשוב זה, הוסיפה לנו פרט הנראה שולי לעין הקורא…

תחפש אף אתה את האור מתוך החושך… שכן אף לַחושך… יש חושך גדול ממנו… כחושך שהיה במצרים…

לוּ נשכיל ללמוד את המצב בו שרויים אנו… אף בעת צרה… לוּ ננסה להבין, לחוש, לחפש… ולמצוא את נקודת האור הממתינה לנו בקרן זווית…

נוכל להבין ולהתמודד אחרת עם הנסיון האוחז בנו… נוכל להבין כי יד ה' עשתה זאת… ונוכל לראות את האור שבקצה המנהרה…

ומשנגלה את האור… שוב מִתקפת היאוש לא תאחז בנו ולא תִדבַק בנו… שוב נבין כי יד מכוונת עושה זאת… ויד זו שולחת לנו את קרן האור… בקצה המנהרה…