השליחות ש(לא) נכשלה

נפליג היום הרחק מפרשתנו, כדי להוסיף לה מימד של הבנה. נספר על כישלונה החרוץ של פגישה פוליטית רמת דרג, אשר עם מות גיבוריה, נהפכה לסיפור הצלחה. בכך, דומה היא לפרשתנו, על הגלוי והנסתר שבה.


אנו נפליג היום הרחק מפרשתנו, כדי להוסיף לה מימד של הבנה. אנו נספר על כישלונה החרוץ של פגישה פוליטית רמת דרג, אשר עם מות גיבוריה, נהפכה לסיפור הצלחה. בכך, דומה היא לפרשתנו, על הגלוי והנסתר שבה.

שני אישים מיוחדים במינם, נפגשו באחת מתחנות חייהם ויצרו מצב חדש. אישים אלה: אוליבר קרומוול (1599-1658) ורבי מנשה בן ישראל (1604-1657). קרומוול, היה מנהיגה המזהיר של המהפכה הפוריטנית בבריטניה, ששאבה את השראתה מן התנ''ך. רבי מנשה בן ישראל, בן האנוסים מפורטוגל, היה רבה של אמסטרדם. הראשון – מצביא נועז, שכל אחד מחייליו נשא בתרמילו את ספר התנ''ך, וממנו אימץ לעצמו את שמות גיבוריו. השני – רב מכובד רחב אופקים, השולט ב-14 שפות, סופר פורה, מוציא לאור ודיפלומט לעת מצוא, מקובל על מלכי אירופה, ונערץ על ידי אינטלקטואלים נוצרים בארצות רבות.

מאורעות התקופה הסוערת, הן שזימנו יחד את ה"לורד פרוטקטור" בלונדון עם הרב של אמסטרדם. אירופה היהודית בוססה בדם. הקנאות הקתולית הדליקה מדורות של "אוטו-דה-פה" בספרד ובפורטוגל. פליטים רבים הגיעו אל קהילות החופש באמסטרדם, ליבורנו והמבורג. במזרח אירופה השתוללו כנופיות הקוזקים של חמילניצקי, וזרעו הרג בקהילות פולין ואוקראינה. גם משם נמלטו אלפים רבים אל המערב.

רבי מנשה בן ישראל חיפש אחר "מרחב מחיה" חדש לשיקום העקורים. באנגליה של קרומוול נשבה רוח של סובלנות, למרות הנוקשות הדתית. רק לאחר גישושים רבים הגיש, בשנת 1665, את בקשתו בפני הפרלמנט בלונדון, לבטל רשמית את צו הגירוש שהוצא נגד היהודים בשנת 1290.

והנה, למרות אהדתו המעשית של קרומוול (על שולחנו סעד רבי מנשה לפחות פעם אחת); על אף שלטונו האבסולוטי ורצונו הכן, לא הצליח להעביר החלטה חיובית בפרלמנט בנידון. הדעות הקדומות והפחדים העמומים מן היהודים, גברו על דרישתו של "הלורד פרוטקטור". ההחלטה החיובית לא התקבלה.

אולם, בכל זאת, התקבצו יהודים בלונדון והתארגנו לקהילה. השלטונות העלימו עין. היהודים הסתפקו בכך. אך לא רבי מנשה בן ישראל. הוא רצה – "הצהרת זכויות". הוא חלם על גושפנקה רשמית, מחייבת. אבל למרות כל מאמצי השכנוע – היא לא ניתנה. רבי מנשה בן ישראל שב, מלא אכזבה להולנד. שם נפטר בלב שבור, תוך תחושת כשלון שליחות חייו.

עתה מתחיל החלק המעניין של הסיפור. רשות הדיבור לפרופ' ססיל רות:
"לאחר מותו של "הלורד פרוטקטור" ב-1658... באה תקופה של מלחמה כללית. עד שיום אחד, ב-1660, עלה צ'רלס סטיוארט בחוף דובר. הנסיגה מן המשטר הקודם היתה מלאה. כל תחיקת העבר בת עשרים השנים, בוטלה כמעט ללא הותיר שריד. היה מקום לחשוב שהיתר הישיבה ליהודים, שניתן להם על ידי מי שכונה עתה "המשתלט הנתעב", גם הוא יבוטל. אולם קרה הדבר המפליא והמפתיע: זכות הישיבה לא בוטלה.

כאשר אנו משקיפים אחורה, לעבר שלש מאות השנים המפרידות בינינו, ובין הזמן ההוא, אפשר להבין את התופעה הזאת. הסיבה היא ממש אותו הדבר, שמישהו ראה בו את כישלונו. הוא התאכזב עמוקות מכך... שלא השיג שום מסמך רשמי בכתב, המתיר ליהודים את הכניסה.

אך, אילו נשאר בחיים, בוודאי היה נוכח לדעת, שהודות לדרכי ההשגחה הנסתרות ולאופיים התמוה של האנגלים, היה זה דווקא לטובת העניין, שכך נתגלגלו הדברים, ולא אחרת. ביסודן - הצליחו פעולותיו יותר מששיער.

אילו היתה רשות הישיבה נקבעת רשמית, אין כמעט ספק שהיתה מתבטלת אוטומטית, עם החזרתה של המלוכה, ואז היה נשקף ליהודי אנגליה גירוש חדש. אולם, כיוון, שלא היתה כל פעולת תחיקה פרלמנטרית, לא היה מה לבטל.

ההסדר של קרומוול נשאר בעינו גם להבא, פשוט משום שהיה כל כך מקרי, כל כך גמיש ובלתי נתפש, עד שאי אפשר היה לרכז עליו התקפה" (ס. רות – מנשה בן ישראל, עמ' 80).

ובכן, אפיזודה מסך המאורעות ההיסטוריים. טיפה אחת מאוקיינוס ההתרחשויות בעולם. אך, כמו בתא החיים הזעיר ביותר, הצופן בחובו את כל המתגלה בחיים עצמם, כך אצורים בסיפור זה קווי האופי היסודיים, המציינים כל מאורע כקטן וכגדול. זהו סיפור לדוגמא על שאיפות (כנות וטובות), על מאוויים אישיים ולאומיים, על מאבק וכישלון. במיוחד הוא אב-טיפוס, המדגיש את אפשריות פעולתו של האדם ואת מגבלותיו. את מעשיו הגדולים, כוחו היוצר, ועם זאת חוסר שליטתו, במיוחד אי שליטתו על תוצאות מעשיו לאחר זמן.

ועיקר העיקרים, כדברי פרופ' ססיל רות, חשים בו היטב, בנעלם מאחורי הפרגוד, האורג מן המאורעות השונים והמנוגדים את מסכת תוכניותיו הוא, בין אם התכוון להן האדם הניצב במרכז האירועים, ובין אם לא. בין אם יכול אדם זה בעצמו לבצען, ובין אם הן מעבר לכוחותיו.

***

כאן נקודת המגע בין סיפורנו לעלילות פרשת השבוע שלנו. זהו הקשר הסמוי בין רבי מנשה בן ישראל, לבין בני יעקב המוכרים את יוסף מצרימה. במסקנת הדברים, שלעיל, טמון הקשר הפנימי, המעניק לשני המאורעות – המרוחקים כל כך באופי בזמן – את אותה משמעות.

שכן, גם בסיפור מקראי זה, פעלו הגיבורים בהתאם לשאיפותיהם ולרצונותיהם. אך, תוצאות פעולתם היו שונות בתכלית.
הם רצו להפר במכירתם את חלומות המלכות של יוסף ("נראה מה יהיו חלומותיו" – בראשית ל''ז כ', פרשת השבוע), ובכך, הושיבו אותו על כסא המלכות. ההשגחה העליונה השתמשה דווקא בהם, כדי להשלים את תכניתה.
הניחן בנשימה היסטורית ארוכה, המסוגל להתבונן במאורעות בפרספקטיבה רחבה, יראה כיצד צאצאי אותו יוסף היו, למעשה, גם מלכים בארץ ישראל עצמה – בשכם. אותה שכם, בה נמכר יוסף כדי למנוע ממנו את המלכות.

כך נושבת משני המעשים השונים אמת אחת. אמת, שהיא תוכן התנ''ך ובשורתו. אמת, הקורנת מסיפורי מקרא רבים; אמת, המבצבצת מכל מאורע היסטורי. ומבחין בה – מי שכלי החישה שלו רגישים. זו האמת, אותה ביטא בבהירות רבה ובפסוקים מרשימים, הנביא ישעיהו: "מגיד מראשית אחרית, ומקדם אשר לא נעשו, אומר: עצתי תקום וכל חפצי אעשה" (מו, י).
"מי פעל ועשה? קורא הדורות מראש, אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא" (מא, ד).

המסתכל השטחי, מסיק מהבחנה זו בהיסטוריה, כי לפניו מופיע הפטליזם, הוא כורך תפישה זו עם ההשלמה הפסיבית עם גורל כפוי, הנוטלים את טעם העשייה האנושית, את רצון הפעולה והעשייה. אם כך הוא, אם המאורעות גזורים מראש, אין טעם לפעולה, למאבק, לרצון ולמאמץ לתקן ולשפר את העולם. הלא "הכל צפוי" ואין כל אפשרות לשנות – יאמר הפטליסט תוך תחושת אין אונים.

לא כך הוא בעיני המקרא ופרשניו הקלאסיים. בעיניהם, דווקא לאור אמת זו, יש ערך עצום לכל פעולה ומפעל אנושי. על האדם לחוש כלפיהם יותר אחריות. ועם הידיעה "שרצון ה' מתקיים על כל פנים" (כמאמר הרמח''ל), ברור לו "שהרשות נתונה". שכל פעולות האדם במישור האישי, הלאומי וגם הבינלאומי, הן שעות מבחן לאדם שבו. באמצעותן הוא מעצב, תוך חירות מוחלטת, את אישיותו לטוב או לרע. לא את תוצאות האירועים.

רבי מנשה בן ישראל, בכישלונו המעשי, עמד במבחן הממשי של הפעולה הנאצלת למען עמו. כל אהבת ישראל שלו מתבטאת במסירות הנפש, שהשקיע בשליחות הדיפלומאטית ש"נכשלה". הוא זכה.

בני יעקב, אכן, לא הצליחו למנוע את כוונת ההשגחה העליונה. יוסף היה למלך, דווקא, בסיוע מכירתם. אולם, המעשה נזקף לחובתם. כי מן הבחינה האישית היה בו כתם. כוונתם לא היתה להגשים את חלומות המלכות, כי אם להפר אותם, בניגוד לרצון ההשגחה. ואת האדם דנים ומודדים על פי הכוונה שבמעשיו, ולא על פי התוצאות שהושגו בפועל, כי אלו אינם בשליטתו כלל. כפי שראינו בשני המקרים שהובאו במאמר זה.

 

[אש התורה]

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד