חוטי המרקם הפלאי

בצאת יוסף מביתו שבחברון, הלך לקיים את מצוות אביו: "ויאמר ישראל אל יוסף: הלוא אחיך רועים בשכם… לך נא ראה את שלום אחיך" (בראשית ל"ז, י"ד).

זו היתה המטרה, אולם אחיו שינו אותה. הם נטרו לו איבה על חלומות המלכות שקיננו בליבו. הם אף קינאו בו על שאביו העדיפו על פניהם. תפסוהו ומכרוהו לאורחת ישמעאלים, והיא הורידה אותו למצרים ומכרה אותו לעבד.

כך הולידה מערבולת היחסים בין האחים את הסיפור הגדול, העמוס בכאב אנושי, ועם זאת, שזור בחוטי השגחה אלוקית.

אנו, כבני אנוש, מודעים לשליטתנו המוגבלת על תוצאות פעולתנו. אנו חשים בעליל פעם אחר פעם שתכנונינו, מעשינו ומהלכינו, אפילו המבריקים ביותר, מתנפצים אלי סלע המציאות הקשוחה מחמת גורמים וסיבות שאינם בשליטתנו. לעתים קרובות הם אף מצמיחים תוצאות הפוכות מהמטרות שהוצבו בתחילת הדרך. דברים אלו מתרחשים גם במישור האישי וגם במישור הלאומי.

ההתייחסות האנושית הנפוצה היא ההתייחסות הפטליסטית, חדורת הייאוש העמוק, הרואה בפעילות האדם בעולמו אבסורד, מעשה סיזיפוס חסר טעם, תכלית ותועלת. לדעתה, האדם כבול באזיקי נצח לגורל עיוור ומיסתורי, המשטה באדם ובמעשיו.

מולה מעמידה פרשתנו את ההשקפה היהודית. זו, המבחינה במגע ידה של ההשגחה העליונה מאחורי פרגוד המאורעות. השגחה זו טווה ממעשי בני האדם המקוטעים והחלקיים את ארג העלילה האנושית כולה, ורוקמת מהם את המטרות הגדולות של ההיסטוריה. בסופו של חשבון הן מועילות לאדם עצמו, כפרט וככלל.

כך ארע גם בפרשתנו. בעטיין של ההתרחשויות הכלולות בה (מכירת יוסף למצרים), ירדו בני ישראל לארץ זו. הם נגאלו משם לאחר גלות קשה, הוענקה להם תורה במדבר והם נחלו את ארץ ישראל. כל זה אירע למרות שגיבורי הפרשה פעלו כל אחד בהתאם לראות עיניו של אותו הרגע. יעקב, האב, דאג לשלום בניו הרועים ושלח אליהם את יוסף. האחים החליטו לשים קץ לפרשת חלומות המלכות והרחיקוהו מהארץ. והאלוקים, הצופה במאורעות, צרפם אחד לאחד כדי ליצור את התוצאה המתוכננת מראש.

פסקה אחת בפרשתנו נכתבה במיוחד כדי להדגיש נקודה זו.

בין הפסוקים המספרים על יציאתו של יוסף מבית אביו לפסוקים המתארים את פגישתו הגורלית עם האחים בשדות דותן, מוסיף המקרא את התיאור הבא:

"וימצאהו איש והנה תועה בשדה, וישאלהו האיש לאמר: מה תבקש? ויאמר: את אחי אנוכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים? ויאמר האיש: נסעו מזה, כי שמעתי אומרים נלכה דותינה" (שם, ט"ו-י"ז).

המקרא, שפסוקיו הם תמיד סמל התמצות, הוסיף שלושים (30!) מילים שאינן נחוצות למטווה הסיפור עצמו.

מדרש תנחומא מסביר שה"איש" בפסוק זה הוא: "המלאך גבריאל".

מלאך הוביל את יוסף שלא מדעתו למצרים, אל הגשמת מטרות ההשגחה העליונה שצוינו לעיל. אולם, גם אם היה האיש שפגש את יוסף אדם פשוט – הינו מלאך. מלאך, בלשון הקודש, מובנו שליח. שליח שענה לשאלות יוסף והצעידו מבלי לדעת זאת, אל הגורל המזומן לו על ידי האלוקים.

אפילו מעשים פסיביים מהווים פרודות קטנות במרקם הפלאי היוצר את תולדות האנושות. לכל פעולה ואמירה יש ערך לא ישוער. זאת, למרות שמחמת חוסר הפרספקטיבה הנכונה, לא תמיד נוכל לבחנם כראוי.

 

[ערכים]