אש ששרפה בנין

זכריה ויותם, נערים כבני 15, שיחקו בגפרורים בחצר ביתם, כשלפתע התלקחה אש והדליקה שטח קוצני וסבוך.

האש התפשטה, ועד שהגיעו מכבי האש למקום, כבר הספיקה לשרוף עץ אלן גדול, וכן ביתן אבן קטן שעמד בסמוך.

כאשר עזבו מכבי האש את המקום, ניגש משה, אחד השכנים, אל זכריה ויותם. הוא סיפר להם סיפור מפתיע.

את חסכונותיו, פחד להשאיר בביתו, מחשש לגנבים. הוא חיפש מחבוא טוב, ומצאו בתוך עץ האלון שבחצר. הוא קדח בתוך העץ חור קטן, ושם הכניס מעטפה סגורה היטב, עם כל כספו שחסך. אך כעת- כך סיפר בצער- נשרף העץ עם כל רכושו.

זכריה ויותם הצטערו יחד אתו, וכשפנו לביתם חשבו: "האם אנו צריכים לשלם למשה את הנזק שגרמנו לו?"

מה אכן ההלכה במקרה זה?

 

 

 

מתני'- משנה:

אדם השולח את הבערה- שריפה של אש, ואכלה השריפה עצים או אבנים או עפר, חייב מדליק האש לשלם. שנאמר: 'כי תצא אש ומצאה קוצים, ונאכל גדיש, או הקמה, או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה'.

 

גמ'- גמרא:

אמר רבא.

שואל רבא: למה היה לי צורך דכתב רחמנא שיכתוב הקב"ה בתורה גם קוצים, גם גדיש, גם קמה [תבואה] וגם שדה, והרי אם היה כתוב אחד מהם, מעצמנו היינו יודעים שחייב גם לשלם את האחרים?

עונה רבא: צריכי- יש צורך לכתוב את כולם.

דאי- שאם היה כתב רחמנא כותבת התורה רק שהמבעיר קוצים חייב לשלם, הוה אמינא- הייתי אומר שדוקא על קוצים הוא דחייב רחמנא- שחייבה התורה, משום דשכיח אש גבייהו- מפני שמצויה האש באיזור הקוצים, שהם נדלקים בקלות, ושכיח דפשע- ומצוי שאין נזהרים שלא תתלקח האש מפני שהקוצים אינם חשובים, ולכן חייבה אותו התורה על חוסר זהירותו. אבל אם התפשטה האש אל גדיש, דלא שכיח אש גבייהו- שאין מצויה האש אצלם, ולא שכיח דפשע- ואין מצוי שלא יזהרו עליהם כיון שהתבואה היא יקרת ערך, אימא- הייתי אומר שלא יתחייבו לשלמם. ולכך כתבה התורה שגם על גדיש חייבים לשלם.

ואי כתב רחמנא- ואם היתה התורה כותבת רק גדיש ולא קוצים, הוה אמינא- הייתי אומר שדוקא על נזק גדיש חייב רחמנא- חייבה התורה, משום דהפסד מרובה הוא- מפני שהוא נזק גדול, אבל קוצים דהפסד מועט- שאין להם ערך, אימא- הייתי אומר שלא יתחייבו עליהם, ולכן כתבה התורה גם קוצים.

'קמה' למה לי- מדוע כתבה התורה את המילה 'קמה'? כדי ללמד דין חדש: מה קמה- כמו שתבואה תמיד היא עומדת בגלוי ואיננה מכוסה, אף כל חיובי השריפה הם רק על דברים שהיו בגלוי. אך אם נשרף דבר שהיה מכוסה, אין חייבים לשלם על הדבר ההוא.

 


אש שיצאה ושרפה אבנים, חייבים לשלם על נזק האבנים, ולכן ישלמו הנערים על הנזק שנגרם לביתן האבן שהיה בחצר. אך אין חיוב בנזקי אש על דברים שהיו מכוסים וטמונים, ולכן אין השניים חייבים לשלם למשה על כספו שהיה טמון בתוך העץ.

  • בעירה- שריפה.

  • גדיש- ערימת תבואה שנקצרה.

  • קמה- תבואה עומדת שעדיין לא נקצרה.

  • רחמנא- הרחמן. הכונה לאלוקים ולתורה.

  • הוה אמינא (ה"א)- הייתי אומר.

  • שכיח- מצוי, נמצא תדיר.

  • גבייהו- אצלם.

  • פשע- איננו נזהר כראוי.

  • אימא- אומר.

     

 

1. לשם מה כתבה התורה קוצים?

מפני שקוצים לא שוים כסף ולא היינו מחייבים עליהם.
כי היינו חושבים שכדאי שיישרפו הקוצים.
ללמד שחייבים רק על דברים גלויים, כמו הקוצים.

2. מהי הסיבה שהיינו פוטרים גדיש,
אלו לא היה כתוב?

אין האש מצויה אצל גדישים.
נזהרים עליהם מפני שהם יקרים.
שתי התשובות נכונות.

3. אם נשרף עציץ ובו עפר,
האם חייבים גם על העפר?

כן.
לא.
לא כתוב במשנה.


 

1. א

2. ג

3. א

4. כן

5. שחייבים רק על שריפת דברים גלויים

6. שדה