אונאה בדברים שיש בהם חיי נפש

סיפורנו התרחש בתקופת השואה.

במחנה ההשמדה אושוויץ ההקצבה היתה 200 גרם לחם ליום. כמות זו לא הספיקה כלל כדי לשרוד, ורבים מתו מרעב ומחולשה. מי שרק יכול היה, ניסה בכל דרך להשיג מעט לחם.

באחד הימים הצליח זליג לשחד את אחד השומרים הגרמנים בחבילת סיגריות, והשומר הביא לו חצי ככר לחם- אוצר בימים ההם. ברוך, שרעב ללחם, ביקש מזליג שימכור לו מעט מלחמו.

זליג סרב. "אין דבר שתוכל לשלם לי בו עבור הלחם" אמר.

אך ברוך, שהלחם היה נחוץ לו מאוד, אמר לזליג: "ברשותי חשבון בנק בשוויץ, ובו חסכתי כמאה אלף דולרים (סכום עצום באותה תקופה). עם תום המלחמה- הכסף שלך".

זליג הסכים, וכך נמכרה חצי ככר לחם תמורת 100,000 דולר. מסתבר שהיה זה המחיר הגבוה ביותר ששולם עבור לחם אי פעם.

כאשר הסתיימה המלחמה, התברר כי גם זליג וגם ברוך שרדו את התופת. זליג הזכיר לברוך את התחייבותו, אך ברוך סרב לקיים אותה, וטען: "המחיר שהבטחתי לך הוא לא הגיוני, ככר לחם אינה שווה מאה אלף דולר, וברור שאינני צריך לשלם לך".

מה דעתכם?