לשון הסכמה חלק ב'

בקטע הקודם ראינו, שיאיר הפציר בבני למכור לו את רכבו. בשלב מסויים, כאשר בני ביקש מקדחה בהשאלה מיאיר, אמר לו יאיר 'אם אתן לך את המקדחה, תמכור לי את הרכב'? ענה לו בני: 'תתן כבר'!

 

מדברי הגמרא למדנו שדבריו של בני אינם הסכמה למכירת הרכב, כיון שהוא חזר בהדגשה על דרישתו הראשונה. דבר זה מצביע על כך שהוא נצמד לעמדתו, ואיננו מסכים לתנאים שהציב בפניו יאיר לקבלת דרישתו.

 

אך מה הדין, אם היה בני אומר בסתמיות 'תן', בלי להדגיש את דבריו?

 

 

 

 

לאחר שפסקה הגמרא שאשה שבקשה ממשליך התמרים שישליך לה תמרים, והוא שאל אותה 'האם תתקדשי לי בכך' והיא חזרה על בקשתה הראשונה בהדגשה, אין זו הסכמה.

 

מתוך כך איבעיא להו- הסתפקו החכמים: הב- אם אמרה האשה 'תן' (במקרה שבקשה חפץ כלשהו), אשקי- או אמרה 'תשקה' (כשבקשה שתיה), ושדי– או אמרה 'זרוק' במקרה של משליך התמרים, מהו הדין?

 

האם כשאדם אומר את דבריו פעם אחת בלבד, הדבר מצביע על הסכמה לתנאי החדש, או שעדיין אין בכך כדי לבטא הסכמה?

 

נחלקו האמוראים (חכמי הגמרא) בדבר.

 

אמר רבינא: מקודשת, אם לא סירבה האשה אלא אמרה 'תן', 'השקה' או 'זרוק', הרי הדבר מבטא הסכמה לקידושין, כיון שלא הדגישה את דרישתה הראשונה, והרי היא מקודשת.

 

רב סמא בר רקתא אמר: תגא דמלכא- בכתר המלך הריני נשבע שאינה מקודשת. גם כאשר לא הדגיש האדם את דרישתו הראשונה, אם חזר עליה, סימן הוא שאיננו מסכים לתנאים החדשים.

 

והלכתא- וההלכה במחלוקת זו: אינה מקודשת.

 

 

כאשר אין האדם מדגיש את דבריו, אלא חוזר שוב על דרישתו הראשונה בלי הדגשה, הרי זו מחלוקת חכמים, האם הוא מסכים לתנאים שהוצבו בפניו לקבלת דרישתו.

 

היות וההלכה היא שגם דברים אלו אינם הסכמה, נוכל ללמוד מכך שגם אם היה אומר בני 'תן', אין זו הסכמה למכירת הרכב.

 

 

 

  • איבעיא- התבקש (הסתפק)
  • להו- להם
  • הב- תן
  • אשקי- השקה
  • שדי- תשליך
  • תגא- כתר
  • דמלכא- של המלך
  • והלכתא- והלכה