המזיק שלא בכוונה

אי שם בבסיס צבאי בדרום הארץ, יושבים שלשה חיילים- גיא, כפיר ומיקי באוהל, ומתבוננים סביבם. אין להם תפקיד מוגדר למלא כרגע, והם מחפשים תעסוקה למלא בה את השעות שנותרו עד לתחלת המשמרת.

גיא, מתוך שעמום מוחלט, משחק בנשקו האישי של כפיר, כמובן לאחר שבדק שהוא איננו טעון. הוא לוחץ על ההדק- ומשחרר. לוחץ- ומשחרר. משהו בנקישה המתכתית של הנוקר מפיג את האוירה הריקה. הם מפטפטים על דא ועל הא, והזמן  חולף לו לאיטו.

רבע שעה לפני תחילת המשמרת, מקבל גיא שיחת טלפון. הוא יוצא מהאוהל לשוחח בפרטיות, ובינתיים מחליט כפיר להתארגן לקראת המשמרת המתחילה. הוא בודק את הנשק, טוען אותו, ומניח אותו בחזרה על המטה לצדו.

גיא חוזר לאוהל, ומתיישב על הכסא. מתוך היסח דעת הוא לוקח את הנשק של כפיר- ה'משחק' שלו בשעתיים האחרונות, ולוחץ- – –

"לא!!!" פילחה את האויר קריאה נואשת של כפיר, אך מאוחר מדי. פיצוץ עז החריד את החדר, כדור נפלט מן הנשק- וכפיר אחז את ידו השותתת דם בכאב. הוא נפצע מן הכדור וידו רוסקה.

מה דעתכם, האם חייב גיא בפיצוי על הנזק שאירע כתוצאה מחוסר ידיעה? ואם חלילה היו הרוגים מפליטת כדור זו, האם ישא גיא בעונש?

 

 

 

 

 

 

אמר רבה: היתה אבן מונחת לו בחיקו– אדם יושב לתומו, וחפץ כבד מונח עליו- ולא הכיר בההוא לא ידע מעולם שהאבן מונחת אצלו, כגון שהאבן הונחה כאשר הוא ישן, ועמד האדם, ונפלה האבן.

 

לענין נזקין חייב. אם האבן המושלכת בלי כוונה הזיקה אדם או רכוש, חייב המשליך לשלם את הנזק, וזאת מכיון שאדם המזיק את חברו, חייב לשלם גם כשהנזק בוצע בלי כוונה.

 

לענין ארבעה דברים- פטור. 'ארבעה דברים' הם ארבעת הפיצויים ההלכתיים במקרה של פציעת אדם, מלבד תשלום אובדן כושר העבודה. ואלו הם ארבעת הדברים: א. צער- פיצוי עגמת נפש על כאבו וצערו של הנפגע. ב. ריפוי- הוצאות אשפוז ותרופות, עד לריפויו המוחלט. ג. שֶׁבֶת- בזמן אשפוזו של הנפגע הוא איננו יכול לעבוד כלל, ולכן משלם הפוגע את השכר שהיה הנפגע מרויח בעבודתו הקבועה. ד. בושת- אם הפציעה גרמה נזק למראהו החיצוני של אדם, משלם הפוגע פיצוי בגין עגמת נפש ובושה.

 

ארבעה דברים אלו, התורה חייבה אותם רק במקרה שהנזק נעשה בכוונה. זאת מכיון שאין מדובר בתשלום שהוא החזר ישיר על הנזק, אלא פיצוי עבור דברים שארעו כתוצאה מהפגיעה. לכן, המזיק שלא ידע שהאבן מונחת בחיקו, ובעת שעמד ממקומו נפלה האבן בלא כוונה, איננו חייב בתשלום ארבעת הדברים הללו, אלא בתשלום הנזק [אובדן כושר העבודה] בלבד.

 

לענין שַׁבָּת– אם בהפלת האבן בוצעה מלאכה האסורה בשבת, למשל: נתלש עשב מהאדמה, פטור הוא מעונש על חילול שבת זה. ומדוע? מלאכת מחשבת אסרה תורה- התורה אסרה בשבת רק מלאכה שנעשתה בכוונה ומתוך מחשבה, ולא מלאכה שנעשתה בהיסח הדעת.

 

לענין גלות- פטור. אם על ידי נפילת האבן מת אדם [למשל: אם הפוגע ישב במרפסת גבוהה, וכשהתרומם ממקומו הושלכה האבן למטה אל הרחוב], פטור המשליך מעונשו של רוצח בשוגג, שדינו לגלות לעיר מקלט. [ערי המקלט היו ערים מיוחדות לרוצחים בשוגג, ושם היו הרוצחים נשארים עד מות הכהן הגדול. כמובן שרוצחים במזיד לא זכו ל'הנחה' זו, אלא היו נענשים בעונש מות, אם הוכחה אשמתם].

 

האדם שעליו מדברת הגמרא, מעולם לא ידע על קיומה של האבן שהושלכה על ידו, ולכן איננו נחשב רוצח בשוגג. 'שוגג' הוא כשהיתה לו ידיעה בדבר סכנה אפשרית הנשקפת ממעשיו, לדוגמה: אדם המתעסק במסור חשמלי כבד, יודע הוא שהכלי במצב פעיל. אך מי שמעולם לא ידע על סכנה אפשרית, ולא היה יכול לצפותה, איננו נחשב רוצח בשוגג.

 

 

 

המקרה של גיא, אם כן, דומה מאד למקרה הנידון בגמרא, שכן גיא לא ידע שהנשק נטען בתחמושת בשעה שהוא יצא מהאוהל. מסיבה זו, יהיה גיא חייב לשלם את הנזק שגרם לחברו, אך לא ישלם את 'ארבעת הדברים'- פיצויים שאינם נובעים ישירות מהנזק והם רק הוצאות נסיבתיות.

 

גם אלו חלילה היה גיא פוגע בחברו למוות, לא היה נענש כרוצח בשוגג, שכן לא היתה לו ידיעה כלשהי בדבר הסכנה הנשקפת מהנשק.

 

הערה למתקדמים:

הדמיון בין המקרים הוא גדול. אך ניתן גם לחלק ביניהם-

 

אין זה מקובל להניח אבנים או חפצים בחיקו של אדם בלא ידיעתו, ולכן סביר להניח, שמי שקם ממקומו, איננו צריך לבדוק אם הניחו בחיקו דבר מה.

 

הנשק, לעומת זאת, מקובל לטעון אותו לצורך מבצעי, ולכן לאחר שהנשק היה מחוץ לטווח ראייתו של גיא, יתכן שהיה עליו לבדוק אותו שנית ולודא שאיננו טעון.

 

 

 

  • נזקין- נזק