תפילת אם על בניה

מספרים על אשתו של שר בממשלת ישראל הראשונה, דומני שהשר שמו זלמן ארן, אשה זו כבר היתה רחוקה מתורה ומצוות, אך שמץ של אידישקייט עדיין נשמר אצלה, היא היתה מדליקה נרות שבת, ומתפללת – כפי שסבתה התפללה על צאצאיה שיהיו מוצלחים כמו… בן גוריון.

עולם המושגים של גברת זו, הצטמצם עד להערצה עיוורת ל"זקן", מי שניהל את ענייני המדינה הצעירה.

לימים, חזר בן גוריון מפגישתו ההיסטורית עם ה"חזון אי"ש". באותה פגישה המשיל רבן של ישראל באותה תקופה, את הנעשה בארץ, לשתי עגלות המגיעות לגשר. אחת ריקנית, ואחת עמוסה כל טוב.

שאל החזו"א את בן גוריון, "למי ראוי לתת זכות קדימה?"

השיב ראש הממשלה ד'אז, "כמובן לעגלה העמוסה".

"אנחנו העגלה העמוסה" הסביר לו החזו"א. "אנחנו עם ישראל המקורי, השורשי, סוחבים על גבינו חוכמה עתיקה, תורה מופלאה מהר סיני עד ימינו, אלפי שנים. אתם, הדור החדש, עגלה ריקנית. כמה עשרות שנים של מה שאם מכנים "ציונות" ותו לא… אז מן הראוי שתתנו לנו לעלות ראשונה על הגשר ולהנהיג את הדור".

כשבן-גוריון חזר מן הפגישה ההיא, הוא אמר לשרי ממשלתו, כי "החזו"א הוא ממש מלאך", זלמן ארן סיפר זאת לאשתו, והיא עשתה חשבון פשוט, אם בן-גוריון שהיא כה מעריכה אומר על איש כלשהו שהוא מלאך, אזי יש ממש בדבריו, מכאן ואילך היא התפללה שבניה "יהיו כמו החזון אי"ש".

לימים תפילותיה התקבלו, ונכדיה הם כבר דור שני לבעלי תשובה, תלמידי חכמים. כוחה של תפילת אם