"סעודת יום הכיפורים"

 

הרופא היה סימפטי ובערל היה חולה מסוכן. הוא בלע תרופות וקיבל זריקות במינונים מבהילים. גופו כחש, עיניו שקעו בחוריהן, ויום הכיפורים החל לפתע להציץ מעבר לכתפו של ראש השנה שפנה והלך לו. אוטוטו, יכנס עם צללי ערב, יום התענית שמכפר, שמנקה, שמטהר את היהודי, ומאיץ אותו אל חג הסוכות ומשם לעוד שנה של התעלות.

בערל, כבר לא היה צעיר, סמוך ונראה לגבורות. תמיד הוא היה איש בריא, חזק, נמרץ, עד לפני שנתיים. אז הגיע הסוכר, לחץ דם, הצינטור, וכל שאר המרעין בישין, שנשלחים לאדם מגנזי מרומים, כדי לאותת לו: "הלו, יהודי, דע מאין באת, ולאן אתה הולך… ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

בערל, מאז שהוא זוכר את עצמו צם את כל התעניות החל מילדותו, וכלה בזקנותו. הוא היה הגבאי של בית-הכנסת, מסור ונמרץ, יעיל וסבלן. כ-40 שנה נהנה הציבור מדמותו הזכה, התמימה, הפשוטה, שהקרינה אווירה של ידידות ורוגע בבית הכנסת. הוא ידע לפנק את המתפללים באבטיח צונן אחרי צום תשעה באב, בשאר התעניות בעוגות ושתיה קלה, ובכוסות מיץ ענבים במוצאי יום הכיפורים.

הרב היה ידיד נפשו, היו השניים ממתיקים סודות כמוסים, כדי להרחיב את מעגלי הצדקה והחסד, לכל דיכפין, בהסתר, במין חינניות שממיסה כל לב.

בערל שכב על מיטתו בבית החולים, במחלקה הפנימית והאזין בקשב רב לדברי הרופא. "מצטער קינדער, אתה ביום הכיפורים הקרוב, אוכל. אוכל ושותה ממש. לא טיפין טיפין, לא במנות של מלוא לוגמיו, ולא בשיעורים קטנים מכביצה קלופה. אתה חולה מסוכן מאד, הגוף שלך זקוק, למזון. זילזול בהוראה הזו, עלולה לגרור אותך בערל קשישא, למצב מסוכן…".

הרופא היה נבוך למראה עיניו השואלות של בערל "אתה רציני דוקטור? אתה רוצה שבאחרית ימי אקפד את ההלכה שכה דקדקתי בה…".

הרופא היה עקשן, וחייג לרב בית הכנסת. הלה הגיע בדחיפות למחלקה, והורה לבערל לקיים את דברי הרופא. "זה לא הזמן להתווכח ידידי. חיים של יהודי הם מעל לכל. המלך שלנו, חפץ בחיים, למענו. למען הרבות כבוד שמים".

"דע לך בערל" אמר הרב "עכשיו אכילה ביום הכיפורים היא אותה מצווה מן התורה בדיוק כמו הצום. הצום לאנשים בריאים, הוא רצון השם, אכילה לאנשים חולים ביום כיפור, הוא רצון השם, וזה אותו רצון בדיוק".

השמש שקעה.

"כל נדרי ואסרי".

בערל ניסה לסחוב חצי שעה, שעה, אבל האחות נזפה בו "שתה, אל תזלזל…".

בערל עצם את עיניו, הצמיד את כוס המים לשפתיו היבשות, הסדוקות, "ברך שהכל נהיה בדברו… ושתה".

"ריבונו של עולם" זלגו עיניו דמעות "עכשיו יום כיפורים. 70 שנה צמתי, מאז עומדי על דעתי, ועכשיו אני מוכרח לאכול, ולשתות. אז מחל וסלח לי, כי אני אוכל ושותה לכבודך, כי זה רצונך, קשה לי, אני מרגיש מבולבל ומסוייט מחולשתי הנוראה, ואינני מבין מדוע הוכרחתי להגיע למצב הזה…".

הוא שתה את המים, נגס מפרוסת הלחם, לעס לאיטו, ולפתע הרגיש שהאכילה מענה אותו הרבה יותר מן הצום. אוי, איזה עינוי האכילה!!!

"תודה לך מלכי, אבי שבשמים. שגרמת לי שהאכילה תהיה עינוי יותר מן הצום. חתמני בספר חיים למענך אלוקים חיים".

 

אל תשליכנו

ריבונו של עולם, אמר ה"חת"ם סופר": "אל תשליכנו – לעת זקנה. ובמה דברים אמורים? ובכן, גם בגיל זקנה ושיבה, כשהאדם תשוש וחלוש, חסר אונים, שבר כלי, ואין בו כוחות לעשות חטאים ועוונות, וזו תשובה פחותה מאד בערכה, גם לגבי התשובה הזו, אנו מתפללים ומבקשים, אל נא תהא תשובה זו מושלכת מלפניך, אלא מקובלת ורצוייה, כמו תשובת הבחורים.