חילול השם בקוברניצה?!

 

השמועה שעשתה לה כנפיים כמעט בכל הארץ, יצרה הרבה חילול השם ופגעה קשות בשמה הטוב של העיירה המתוקה והפסטורלית, קוברניצה.

 

בהחלט לא נעים, שעיירה קדושה ורבת חן זו, הדביקה לעצמה כתם בוץ כמעט בל יימחה, של זלזול בכבודם של נפטרים… כן, כן, תכף נעסוק בתוכן השמועה המזוויעה, אך טרם זאת בואו ונכנס עם מצלמת ההסטוריה לאותה קוברניצה החיננית.

 

ובכן מעתיקי השמועה בדורות האחרונים, גם אם ינגבו אבק מעל תאי זכרונם, לא יוכלו להיזכר בשמה של עיירה שכוחה זו, שהיתה תקועה לה הרחק בערבות רוסיה הצארית בין מוסקבה לסיביר, אי שם בין שומקום לאף מקום. מה שכן ידוע, שכמה וכמה תלמידי חכמים תקעו בה יתד עמוקה, והשקיעו עצמם בלימוד תורה במסירות-נפש ממש.

 

כ- 2,000 יהודים התגוררו בקוברניצה בימי הזוהר שלה, רובם ככולם עגלונים, סוחרים פשוטים, חייטים וסנדלרים. מיעוטם היו – כאמור – אברכים ברי-אוריין שתורתם אומנותם. שמה של קוברניצה לא נפוץ בארץ, בעיקר בשל צניעותם המופלגת של תושביה.

 

השלווה, החן והחסד שררו באותה עיירה חלומית שהחורף הארוך שלה, והשלג שנערם על פתחי בתי העץ, מנע מהם לנוע למרחקים ארוכים. מעטים מתושביה ביקרו אי פעם במוסקבה, ספורים ממש הרחיקו עד וילנא, ואפילו היה סוחר יין יהודי אחד, תושב העיירה, שנשבע שכף רגלו דרכה ברומא.

 

נו, נו, על כל פנים, תינוק שנולד בקוברניצה, יכול היה לגדול ולצמוח כ- 80-70 שנה עם המון תורה ויראת שמים באווירה קסומה ונינוחה, מבלי לצאת יותר משלושה ארבעה קילומטר צפונה או דרומה. הכל היה ברדיוס הזה. באר מים, שדות חיטה וכותנה, בתי כנסת, בית מדרש, ומכולת קטנה עם חביות גדושות של דגים מלוחים.

 

לפנות ערב היו נכנסים כל בעלי המקצועות לבית המדרש הגדול שניצב במרכז העיירה, ועוסקים בריתחא ד'אורייתא ממש בסוגיות אביי ורבא. שלא כבמקומות וערים אחרות, שם היה בית מדרש יחודי לנגרים, וכמוהו לסנדלרים, וכמוהו לסוחרים וכו', בקוברניצה למדו כולם כאיש אחד בלב אחד באותו בית מדרש, מבלי שיכולת להבחין מי עגלון, מי חייט, ומי אברך מן השורה.

 

רב העיירה הישיש אליעזר לייב שטרנשוס היה תלמיד חכם עצום, שהרביץ תורה יומם ולילה, והנהגותיו המוסריות היו לשם ולתהילה. נכדיו טענו שגילו מתקרב ל- 100 שנים, כאשר גם בגיל מופלג זה לא נס ליחו, ותנועותיו היו זריזות ויציבות כשל עלם צעיר.

עד כאן תעודת הזהות של קוברניצה.

 

***

 

"עובדי החברא-קדישא של קוברניצה, מתנהגים בצורה שפלה המבזה את כבודם של הנפטרים" טען בזעם – לאוזני רב העיירה – האורג צבי קלונימוס דרייפילץ, שקבר את אביו הקשיש לפני 10 ימים.

 

הרב שטרנשוס פער פיו בתדהמה: "מבזים את כבוד המתים? צר לי אך לא הבחנתי בדבר. עפ"י ראות-עיני הקברנים עושים מלאכתם נאמנה. עקבתי אחריהם לא פעם אחרי מלאכת הטהרה, הלבשת התכריכים, והם עושים זא לעילא ולעילא במסירות רבה" טען הרב.

 

האמת ניתנת להיאמר ששמועה מבישה זו ריחפה לה בשנה האחרונה – כמו ענני נוצה של הקיץ – מעל גגותיהם הדולפים של צריפי העיירה, אלא שאף אחד לא אזר אומץ לשים את הדברים כהוויתם על שולחנו של המרא ד'אתרא.

 

האורג זך המידות צבי קלונימוס דרייפילץ היה הנחשון, ודבריו היו נחרצים ובוטים.

 

"כבוד הרב" אמר "עיני ראו ולא זר, אנשי החברא-קדישא סיימו את מלאכת הקבורה של אבי – הריני כפרת משכבו – ומיד אחר כך נפנו בזריזות לעבר חדר הטהרה, נעלו את הדלת פתחו שני בקבוקי וודקה וישבו ושתו לשוכרה זחוחים ואולי אפילו עולצים. בושה שאין כמותה… התנהגותם פשוט גובלת בחילול השם, ואם הרב לא ישים קץ לדבר, אדאג…".

 

"שש………ש…." היסה אותו הרב שטרנשוס: "טענה זו כשלך הגיעה לאוזני כמה וכמה פעמים בשנה האחרונה, אך אף אחד לא טוען כמוך, שהוא ראה זאת בעיניו…".

 

"חד וחלק, כבוד הרב" התעקש אורג העיירה "הם השיקו כוסיות ושתו כוס אחר כוס, לנגד עיני שבלשו בהם מבין חרכי הדלת…".

 

***

 

היתה זו שעת חצות לילה מקפיאה כשגבאי העיירה מוטק'ה גולדמנט הזעיק את ארבעת אנשי החברא-קדישא לביתו של רב העיר. ראש החברא-קדישא ר' נתן אברהם קולמן, היה בטוח שיש להם קריאה דחופה לטהר גופה… אך לא.

 

הם ישבו מול הרב, כתלמידים נזופים: "אינני מאמין למשמע אוזני, ואני מקווה שאתבדה. ידידי הרב קולמן, האם זה נכון, שאחרי מסע ההלוויה אתם נכנסים לחדר הטהרה ושותים וודקה בצוותא… האם אבלם ויגונם של המשפחות איננו נוגע ללבכם? היעלה על הדעת שבמקום לקרוא תהילים, או משניות, לעילוי נשמת הנפטרים תעסקו בשתיה עולצת של משקה חריף?…

 

הקברנים ישבו דמומים והמומים. הם הביטו לעברו של ראש החברא-קדישא ר' נתן אברהם קולמן וציפו למוצא פיו.

 

ר' קולמן ניגב את מצחו היטה גופו לעבר המרא ד'אתרא ואמר בקול מונוטוני אך מעומק ליבו: "כבוד הרב יאמין לי, חלילה וחס אין במעשה שעשינו חילול השם, אין במעשה השתיה ביזוי הנפטרים. לא זו דרכנו, וכבודו מכיר אותנו כבעלי בתים נאמנים העוסקים בתורה ומלאכה במסירות. אכן כבוד הרב, אנו מסתגרים בחדר הטהרה ושותים וודקה, אך ברשות הרב, אסבר את אוזניו, מדוע ולמה.

 

"צר לי הרב, אך לאחרונה רוח לא בריאה של אמונה סדוקה וצוננת מרחפת בקרב תושבינו. אנו הולכים אחרי גופת הנפטר ושומעים את בני המשפחה והמלווים משוחחים ביניהם ושואלים, מה גרם למותו של הבר-מינן, ממה סבל זכרונו לברכה… והתשובות כבוד הרב… אפיקורסות ממש. זה אומר שאבא שלו נפטר מדלקת ריאות, יש מי שאומר שאימו נפטרה משחפת או קדחת, או התקף לב. ממש דברי כפירה, רחמנא ליצלן. המחלות והתאונות אשמות… והרי זה לא יעלה על הדעת כבוד הרב, שאנשים מאמינים ושומרי מצוות תולים את המוות בגורמים גשמיים ושוליים, ושוכחים את הקב"ה, מלך מלכי המלכים הקוצב חיים לכל בריה. מי בחנק, מי בחרב, מי בעיתו, מי לא בעיתו, הלוא לא מזמן היה ראש השנה ובאותו יום קדוש מלכנו חתך חיים לכל יהודי, ואבוי לאוזניים שכך שומעות. יש כאלה ששוכחים זאת ומאשימים במוות את החיידק, הוירוס, או הלב החלש".

 

"נו" הנהן הרב "מדוע אם כן אתם עוסקים בשתיית וודקה אחרי מסע ההלוויה…?".

 

"יבין כבוד הרב" הדגיש הרב קולמן "אנחנו נכנסים לחדר הטהרה, מוזגים וודקה לכוסיות, מברכים בקול רם, מילה אחרי מילה "ברוך, אתה, השם, אלוקינו, מלך, העולם שהכל נהיה בדברו" כדי לסלק את הקרירות באמונה שהדביקו לנו אותם אבלים חסרי דעת. כן כבוד הרב, אנחנו מברכים "שהכל נהיה בדברו" כדי לחזק את אמונתנו. ומה רע בכך, הכל נהיה בדברו, המחלה, המוות, החיים. ה-כ-ל, לא כן כבוד הרב…?".

 

חיוך גדול נמרח על פניו של הרב שטרנשוס, כמעט כמו הירח שעשה מאמצים מוצלחים להאיר מבעד לענני הסתיו.