מתארח כאן 30 שנה…

לפני כ- 150 שנה בגרמניה, התגורר סוחר יהודי עשיר מאוד, שהחליט להקים מלון אורחים בעיר חשובה ומרכזית. הוא בנה בנין לתפארת בן שלוש קומות. בקומה הראשונה היה מטבח משוכלל וחדר אוכל גדול. בקומה השניה והשלישית הוא בנה חדרים מרוהטים בטוב טעם, וחלונות גדולים להם, הצופים אל נוף מקסים.

הסוחר היהודי הודיע לכל דיכפין, כי שערי מלונו פתוחים, אוכלים ושותים חינם אין כסף.

אלפים רבים נהרו לבית הכנסת-אורחים נדיר זה. אכלו ושתו ולנו ופנו לעסקיהם, מתוך נהרה של הכרת הטוב ליהודי נדיב זה, שאת שמו הם בקושי ידעו, ומעולם לא נפגשו עמו.

קבצן אחד שהגיע מפולין, שמע על מלון זה, ושרך רגליו לשם. הוא התנחל במקום, חודש, חודשיים, חודשיים וחצי, וחי כמו מלך בארמון. דבר לא חסר לו, המזון היה מבושל וטרי, השמיכות מכובסות וריחניות, ולא פחות חשוב, אף אחד לא שאל אותו שאלות מיותרות ומביכות.

אחרי שלושה חודשים במלון, חש הקבצן קצת תחושה של בושה. בכל זאת, אוכל, שותה, ישן, ולא משלם, וגם לא יודע למי לומר תודה…. נהמא ד'כיסופא. לא נעים.

והנה הוא הבחין באיש חבוש כובע מצחיה מרופט, מעיל מיושן לגופו. נזכר הקבצן, כי ביום שהגיע לכאן, הוא כבר נתקל באדם זה.

ניגש אליו הקבצן ושאל: "סלח לי ידידי, אני מתגורר כאן במלון, למעלה משלושה חודשים, נהנה מכל טוב, ועד היום אף אחד לא פנה אלי, ולא שאל אותי, ולא אמר לי שום מילה… מה דעתך? זה בסדר?

השיב לו האיש עם כובע המצחיה: "האמן לי, ידידי, אני מתגורר כאן, כבר 30 שנה (!!) ועד היום אף אחד לא העיר לי שום הערה… אז תרגיש נוח".

למותר לציין כי האיש עם המעיל המרופט וכובע המצחיה היה בעליו של המלון, שנטמע בין האורחים, וחש כאחד מהם ממש.

עד כמה נשגבים הם גבולות החסד.