ההצלה הכפולה בואדי

יש חברויות שמסתיימות פתאום, בלי שום התראה מוקדמת. זה קורה באמצע החיים, אתה גם לא מבין למה ומדוע, ואיפה בדיוק, באיזו נקודת זמן נכנס סכין החיתוך השמיימי וחצה את החברות, זו לדרום וזו לצפון. ולפעמים, גם בלי סיבה מיוחדת, סתם כך.

מוטי גולדשטיין ואיציק מידן, היו חברים נפלאים מגן הילדים ממש. הם גדלו באותו כפר קטן, שיחקו בצל עצי איזדרכת, טיפסו על אותם אקליפטוסים, והלכו בצוותא לקטוף תפוזים וקלמנטינות בפרדס. פעם אצל מידן, פעם אצל גולדשטיין. גם הוריהם היו חברים טובים. דור לדור.

ילדים כאלה שגדלים במושב ירוק ותמים, אצל הורים בריאים בגוף ובנפש, בצילה של ציונות בונה ולוחמת (כביכול), קוראים להם "מלח הארץ". יש מהם ציפיות גדולות. מושבניק, שכל חייו, עד גיל 18, עבד בפרדס, ברפת ובגורן, בשרב ובגשמים, מסגל לעצמו אופי בריא, קשוח משהו, חריצות ורצינות וידיים מחוספסות. הצבא אוהב את ה"פרחים" הללו שמגיעים מן הכפר ומן הקיבוץ, ומגלגל אותם לקורסים הכי מובחרים בצה"ל. לסיירות, לגדודים הלוחמים, וכמובן לקורסי הטייס. יש בהם, במושבניקים הללו, מן חיוניות ומשמעת עצמית, שלא כל כך מצויה בילדי העיר המפונקים, שמעולם לא אחזו ביד טוריה או מקטפה, ולא בוססו ברפת בבוץ עמוק עד לברכיים, כדי להכניס פרות עקשניות למכון החליבה.

מוטי גולדשטיין ואיציק מידן התגייסו באותו יום לצבא, ועמדו בתור אחד אחרי השני בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון). המספר האישי שלהם זהה לחלוטין, רק אצל גולדשטיין הוא מסתיים בספרה 3, אצל מידן בספרה 4.

שניהם ביקשו להתנדב לאותה סיירת, והמבדקים היו תואמים להפליא. שניהם, בלי עין רעה, מוצלחים.  הם ישנו מתחת לאותו אוהל סיירים בטירונות, בקורס המכי"ם, וכמובן גם בקורס הקצינים.

שניהם, איך לא, סיימו בהצטיינות את קורס הקצינים, וזכו לאות מיוחד על יכולותיהם המשובחות. העתיד הצבאי קרץ להם.

הם נלחמו כתף בצד כתף, באותן חזיתות ובאותה חטיבה, ובנס, ניצלו פעם אחר פעם ממלאך המוות.

באחד הקרבות בואדיות לבנון הבוערת, ספג מוטי גולדשטיין  כדור בכף רגלו ואיבד דם רב. איציק מידן, זחל לעברו תוך אש צולבת וחסם את העורק. "מוטי" זעק איציק "אל תאבד את ההכרה. תסתכל אלי, זה אני איציק, אח שלך!!!" מוטי הביט בו במבט זגוגי ההולך ותופש חיוורון מסוכן. בגופו  נותר בקושי  ליטר אחד של דם. שלושה שבועות נאבקו על חייו, ובחסדי שמיים הוא התעורר לחיים. חיים במתנה.

בגיל 24, אחרי שלוש שנות שירות בקבע, החליט מוטי גולדשטיין, ליתר דיוק, רב סרן גולדשטיין, להשתחרר מן הצבא ולצאת לעולם האזרחי. איציק מידן לעומתו, ראה בצבא אתגר וקריירה. תתפלאו, אבל גם כאן עדיין לא נכנס הסכין השמיימי לחצוץ בחברותם. בסופי שבוע ובחופשים, הם היו נפגשים ומעבירים חוויות. מידן סיפר על עלייתו בסולם הדרגות והתפקידים, וגולדשטיין סיפר על עסקיו ההולכים ומסתעפים.

בגיל 26 נישאו שניהם, באותו חודש ממש, תשרי. זה בתוך עשרת הימים הנוראים, וחברו מיד לאחר סוכות. חצי שנה אח"כ עוד שמרו על קשר טלפוני, פה ושם מפגש, אבל אל תשאלו איך ולמה, מוטי גולדשטיין איש העסקים חזר בתשובה.

סגן אלוף מידן לא ידע איך לאכול את זה. שיחתם האחרונה היתה קרירה משהו. הכיפה השחורה שעל ראשו של מוטי והזקן הצפוף והדקיק שטיפח לעצמו, נראו בעיניו של איציק, כמו חומות ענקיות שהוא לא רצה לחצות אותן. הוא אמנם חש כלפיו חיבה חברית ענקית, אבל גם מחסומים מסויימים.

עברו להן 20 שנה.

איש העסקים מרדכי גולדשטיין גלש ביום קיצי אחה"צ, עם הג'יפ שלו, לאחד הוואדיות בנגב, כדי לבדוק אפשרות לבצע שם  קידוח לאיתור מקורות מים. החברה הכלכלית שבראשה עמד, פיתחה מומחיות לאיתור מים במקומות צחיחים, ולגיבוש תוכניות להעברתם למרכז בצורה זולה ויעילה ביותר.

אחרי שעה נסיעה בשולי הוואדי, נגלה לעיניו מחזה מזעזע. הוא הבחין בטרקטורון צהבהב הפוך, סמוך לדרך העפר, וכמה עשרות מטרים ממנו השתרעה גופה של נער צעיר, כולו שטוף דם.

מוטי קפץ מן הג'יפ, ניגש אל הצעיר, והשתמש בכל הידע המקצועי שלו מתקופת הצבא. הוא התחיל להנשים את הנער, חבש את פצעיו השותתים, והזמין בפלאפון מסוק פינוי. הוא הכיר היטב את הנוהל, המסוק הגיע תוך 10 דקות. הוא סייע לפרמדיק הצבאי להעלותו למסוק, וביקש להצטרף לפינוי. הג'יפ שלו לא עניין אותו. חשוב היה לו שהילד הזה יחיה…

הוא ישב ליד הנער, שלף את ספר התהילים הצמוד אליו, והחל לקרוא בהתרגשות פרק אחר פרק, בעוד הרופא הצבאי מבצע בנער פעולות החייאה. מוטי שלף מכיסו ממחטה, הרטיב אותה במים והחל לנגב את הדם מפניו של הצעיר. אל תשאלו למה, אבל הוא הרגיש, שהילד הזה מוכר לו מאיזשהו מקום, ומשום מה הוא מאוד אוהב אותו, והוא החליט שהוא לא יסור ממנו עד שהרופאים יודיעו לו שאין לו סכנת חיים.

הוא הפנה מבטו לשמיים ואמר: "אבא שבשמיים, אני יודע שרק השגחתך המופלאה היא שהביאה אותי דקות ספורות אחרי התאונה לוואדי הנידח, כדי שאציל את הנער הזה. אז אנא, התמלא רחמים עליו שיחלים…. ואם יש לי זכות רבים וכמה חסדים שעשיתי, ואם יש לי קצת תורה שלמדתי, אנא אבא שבשמיים, שיעמדו לרפואתו, אני מוותר על הכל… אמן ואמן".

המסוק נחת סמוך לבית החולים, והצוות הרפואי העביר מיד את הפצוע לחדר הניתוח.

מוטי גולדשטיין רץ אחריהם. הוא הרים טלפון לרב שלו, לראש הישיבה של הבן שלו, וביקש "תתפללו על נער צעיר שנפצע בתאונת טרקטורון, אינני יודע מה שמו… הוא זקוק לרחמי שמיים. אני מתחנן".

בשתיים לפנות בוקר, אחרי 8 שעות ניתוח, יצא המנתח ואמר "הוא יחיה, מצבו קשה אבל יציב, אתה אבא שלו?".

"לא", השיב מוטי, "אינני יודע מי אבא שלו, אני מצאתי אותו מרוסק בוואדי, אבל אני מרגיש שהוא כמו בן שלי… צריך לאתר את הוריו…".

בארבע לפנות בוקר, הגיע תת אלוף יצחק מידן לבית החולים. צמוד לדלת המחלקה לטיפול נמרץ, הוא הבחין ביהודי עם זקן מתנענע, קורא תהילים ובוכה.

מוטי?

איציק?

השניים נפלו זה על זרועות זה, בחיבוק של חברות גברית. מוטי גולדשטיין ניגב את דמעותיו, ושאל "איציק מה אתה עושה כאן, במחלקה לטיפול נמרץ?"

"אמרו לי שהבן שלי, רונן, בן ה- 17, פצוע קשה ועבר כאן ניתוח 8 שעות… הוא התעופף מהטרקטורון שלו בוואדי…"

"זכיתי להציל את חייו…"  מוטי מחה דמעה עקשנית נוספת. "הגעתי לוואדי  דקות ספורות אחרי התאונה".

שני החברים ישבו קרוב קרוב, ומוטי ביקש מאיציק, "אנחנו מזרע אברהם אבינו, מזרע יצחק ויעקב, והאומנות שלנו זו תפילה. שים עין על פרקי התהילים וחזור איתי מילה במילה. לרפואת רונן בן יצחק ומרים… שיר למעלות אשא… אל ההרים".

לפנות בוקר נכנסו השניים לבית הכנסת של בית החולים. איציק מידן חשף את זרועו וביקש שחברו הטוב יעזור לו להניח תפילין. איציק לא ידע למה, אבל במהלך התפילה, נעצמו עיניו. הוא ראה עצמו זוחל לעברו של מוטי, תחת מטר של אש, שולף מכיס חולצתו תחבושת וחובש את רגלו המרוסקת. "אל תדאג מוטי, אנחנו יוצאים מכאן חיים" לחש לו, "אל תאבד את ההכרה… זה אני איציק, אח שלך".

הם יצאו חיים, וההשגחה העליונה גלגלה 23 שנים אח"כ, שמוטי יציל ממוות בטוח את רונן, בנו של איציק. הצלה כפולה בוואדי.

כשרונן מידן התעורר מן התרדמת שלו, אחרי 36 יום, הוא שמע את הסיפור המופלא וביקש להכיר את מוטי גולדשטיין, החבר של אבא. השניים ישבו שעות ארוכות ושוחחו ביניהם על החיים והמוות ובעיקר על אמונה בצור עולמים. מוטי סיפר גם לרונן על חברותו הצמודה והטובה  עם אבא שלו שהציל את חייו במהלך קרב קשה…

בערב יום כיפור, מגובס ישוב על כסא גלגלים, ביקש רונן להתלוות למוטי גולדשטיין לבית הכנסת. גם איציק האבא, החליט לבוא ולהתארח בחברת ידידו הוותיק, ומן היום הזה, הם עשו את המהפך המתבקש מכל יהודי "אבינו שבשמיים, החזירנו בתשובה שלמה לפניך".

והואדיות ענו כהד, אמן ואמן.