למה חשוכת בנים?

הוא היה השליח של הסוכנות היהודית, לקרב את הצעירים בני הגולה לאמונה, לארץ ישראל, ליהדות. לאמיתו של דבר הוא לא היה בדיוק "דתי גדול". למעשה, במונחים של כולל אברכים, או ישיבה גבוהה, הוא אפילו היה עַם הארץ למהדרין. אבל אתם יודעים, בגולה הרחוקה, הדווייה, זו שהנוער היהודי נולד בה לתוך מערבולת של מושגים נוצריים, ומתירנות מטופשת, גם עם כיפה סרוגה, קטנטונת ממש, עם כמה מושגים ביהדות, ותפילה מזורזת, אתה נחשב לאדמו"ר גדול, לרשכבה"ג (ר"ת רבן של כל בני הגולה).

עוזי מרחבי, 25, הקיבוצניק הדתי, נחת שם במדינה האירופאית הצוננת, והחל לאסוף למועדון של הקהילה היהודית במקום, את בני הנוער. והם באו, בנים ובנות, ושתו בצמא את סיפורי הצבא שלו, את מסעי האלונקות, את טכס ההשבעה בכותל המערבי. הם הביטו בו בעיניים מלאות הערצה, והוא נהנה מכל רגע… הנה הם מתקרבים, עוד מעט נדבר יהדות.
אחרי מספר חודשים הוא התחיל לדבר על השבת.
לא נוסעים? הם התפלאו.
לא מעשנים? הם פערו עיניים נדהמות.
לא מדליקין אף מכשיר חשמלי…? הם חשבו שהם נופלים מרגליהם.
מעולם לא שמעו על השבת.

אחר כך דיבר איתם עוזי על תפילין, על טלית, על תפילה. הם היו מרותקים. מעולם לא ביקרו בבית כנסת. כן, הם ראו תמונות פה ושם, היה אחד שסיפר שאפילו סבא שלו "היה קצת דתי" אבל זה הכל.
גם רבקה היתה נפעמת מגילוי יהדותה. כנערה שגדלה בבית אמיד, אבא יהלומן חובק עולם, היא החלה לשאול שאלה ועוד שאלה. ועוזי ענה. והיא שאלה עוד ועוד, והוא ענה. ולפעמים הוא קצת התחמק מלהשיב בדיוק, ואז סקרנותה בערה בה כפליים.
"יש דברים שהוא מסתיר, או שגם הוא לא יודע" הרהרה בינה לבין עצמה.

אחר פחות משנה גמלה החלטה בליבה, היא רוצה להיות דתיה.

עוזי מאד שמח. הסביר לה כיצד לברך על הדלקת הנרות, כיצד מתפללים, דיני כשרות. זה קסם לה.

בשלב מסויים הציע לה עוזי – דרך אחד ממכריהם המשותפים – לבוא עמו בברית הנישואין. רבקה היתה מאושרת, כמה נפלא. סוף סוף אזכה להקים בית יהודי, וגם עוזי נראה לה האיש המתאים ביותר להגשמת משאלותיה בדרכה החדשה.

ההורים שוחחו ביניהם בטלפון. עוזי העניק לה צמיד כמתנת אירוסין, למרות שעדיין לא התארסו. דיפדפו ביומן למצוא תאריך, רבקה יצאה לבדוק שמלת כלה… הכל נראה כמו חלום. עוד מעט מעגל נסגר.

עד אותו בוקר, בו פגשה את ידידתה הקרובה חווהל'ה. חברתה היתה מרוגשת ונסערת, "אל תשאלי" היא סיפרה לרבקה "חזרתי אתמול מסמינר ליהדות שאירגנו רבנים מישראל בעיר הבירה. אני המומה. התורה היא אמת, היא ניתנה מן השמים ויש הוכחות לדבר. איזה גילויים חשפו לנו שם, איזה רמה של הרצאות, בקיצור אני החלטתי לחזור בתשובה עד הסוף".
"מה פרוש עד הסוף?" שאלה רבקה.
"הממ… הממ…" היססה חווהל'ה "שלא תתפלאי אם תגלי שהפכתי לאשה חרדית, כמו אותן במאה שערים בירושלים…".
רבקה היתה המומה. החרדים תמיד נידמו לה משונים כאלה. מעולם אחר. קצת אפילו מסיונרים, תמהוניים.. פרימיטיביים? אולי.
"אבל חווהל'ה היא בחורה חכמה וחברה טובה, ומעבר לשיגעון שלה להתחרד, אני חייבת לבקר בסמינר שהיא היתה בו…". כך חשבה.
תוך יומיים גילתה שסמינר דומה מתקיים במדינה האירופאית הסמוכה, היא עלתה על רכבת ואמרה לעוזי שימתין. תוך שלושה ימים היא חוזרת.
והיא חזרה לא פחות המומה מחווהל'ה.

"תשמע עוזי, החלטתי לקבל עול מצוות בצורה הכי מושלמת שאפשר… כן, כולל כיסוי ראש אחרי החתונה…".
לעוזי נעתקו המילים. הנה היא בורחת לו למאה שערים.
"אם אתה שותף אמיתי שלי, תקבל את זה. נשמור ביחד על כל כללי הצניעות… ונקנה לילדינו את החינוך הטהור והאמיתי… חלילה וחס להחזיק את מכשיר התועבה בבית!".
זה היה גדול על עוזי. גדול מאד. הוא כקיבוצניק דתי, לא היה בנוי לקונספציה של מאה שערים. עם כל הכבוד.

הם נפרדו. יותר נכון, היא ביקשה להיפרד. עוזי הסכים. הסכים? אולי.

* * *

רבקה עלתה ארצה ואחרי שנה שידכו לה את מוטי. אקדמאי צעיר, איש מחשבים שחזר בתשובה, גם הוא בעקבות סמינר דומה שנערך בישראל. מוטי מסר נפשו מיד על לימוד תורה ועל זיכוי רבים. למד ולימד וקרב לבבות של רבים לאבינו שבשמים. היא היתה מאושרת. לא יהדות של פרווה, חצי רגל פה, חצי רגל שם. יהדות נטו, עד כלות הכוחות.

השנים חלפו שנה ועוד שנה. אין זרע של קיימא. אין דור המשך. הדאגות החלו מנסרות את ליבה ואת ליבו. 10 שנים ללא ילדים… ואז החלו הטיפולים. 18 טיפולים קשים ביותר. כשלון אחרי כשלון. 17 שנות נישואין עקרים. שברון לב ענק. למה מענישים אותנו? היתה שואלת את עצמה. הכריות ספרו את דמעותיה.

בציון הרשב"י בל"ג בעומר בשנה שעברה, היא הבחינה באחד מגדולי הדור שביציאתו מן הציון העטיר ברכות בחן ובאהבת ישראל. היא הצליחה להגיע אליו וללחוש באוזנו "כבוד הרב, אני נשואה 17 שנה, ברכני הרב בזרע של קיימא. מדוע אני חשוכת בנים?".

הצדיק עצם את עיניו ואמר "פשפשי במעשייך, האם אי פעם היה לך שידוך שהתבטל ושמא הבחור מקפיד?".

עיניה התמלאו דמעות. "בר יוחאי נמשחת אשריך". כן, יתכן מאד שעוזי מקפיד. מי יודע. היא חייבת לאתר אותו. זמן רב חלף מאז.
השליחים שלה מצאו אותו. לא יאומן, עוזי אף הוא התחרד, והיה לאביהם של שבעה תינוקות של בית רבן. "כן, אני נזכר בשידוך ההוא באירופה".
הסבירו לו, שזה לא משחק, הוא חייב לגשת לבית הדין הגדול של העיר, שם ישבו זקני הדיינים, ולהודיע להם שהוא מוחל לה מחילה גמורה. עוזי הוא צדיק ונסע לביה"ד.
נשיא בית הדין הביט בעיניים חוקרות ושאל "כבודו מקפיד על הכלה ההיא, רבקה?".
"לא, חלילה" השיב עוזי.

עוזי שתק.
"אז תגיד בפה מלא שאתה מוחל, ותרגיש גם בליבך מחילה גמורה" ביקש אב בית הדין.
"אני מוחל לה בלב שלם, ממש בלב שלם ואני מתפלל שהקב"ה יזכה אותה בזרע של קיימא. אם זה תלוי בי אז אנא תענו אמן".
הם ענו "אמן".

שנה אחר כך חבקו מוטי ורבקה בן וקראו לו "שמעון".
"נעשה אדם נאמר בעבורך, בר יוחאי נמשחת אשריך".

למדנו בר-יוחאי לא להקפיד, לא לפגוע, להגיע לשיא תיקון המידות שבין אדם לחבירו.