המפגש הגורלי

 

יהודה ניגש אל יוסף, ומדבר אליו בנימוס אבל בתקיפות ברורה. הוא מבהיר ליוסף כי האחים נאלצו להביא את בנימין למצרים רק בגלל שיוסף התעקש על כך, לאחר שנטפל אליהם בעלילות וטען שהם מרגלים. הוא מציין כי אם בנימין ישאר עבד במצרים, אביהם הזקן – יעקב – ימות מרוב צער. למעשה יהודה מציע ליוסף להישאר עבד במקום בנימין, ולשלוח את בנימין בחזרה לארץ כנען אל אביו.

יוסף שרואה את מסירות הנפש של אחיו למען אחיהם הקטן, מבין שהם כבר חזרו בהם מכך שמכרו אותו לעבד, ואינו יכול עוד להתאפק. הוא פורץ בבכי עז, שנשמע מחוץ לחדר הסגור, וכולם שמעו שיוסף בוכה. הוא מספר לאחיו "אני יוסף אחיכם", ותוך כדי מפציר בהם: אל תצטערו על כך שמכרתם אותי לעבד, כי הקדוש ברוך הוא שלח אותי הנה כדי שיהיה לנו אוכל.

יוסף מבקש מאחיו שימהרו לקרוא לאביהם, ויגידו לו "בנך יוסף קורא לך למצרים", הוא מתחייב לפרנס בהרחבה את כל בני המשפחה, ומבקש שיספרו לאביו על הכבוד הרב השמור לו כמשנה למלך מצרים.

"קחו לכם עגלות ממצרים", אומר יוסף לאחיו, "והעמיסו עליהן את כל רכושכם, ובוא בחזרה לכאן".

הוא נתן לכל אחיו חליפות בגדים חדשות, ולאחיו בנימין נתן חמש חליפות, ושלוש מאות כסף. לאביו יעקב שלח יוסף עשרה חמורים עמוסים בכל טוב מצרים, ועשר אתונות נושאות לחם ומזון. הוא שולח את אחיו ומפציר בהם שלא יריבו בדרך ויאשימו זה את זה במכירתו לעבד.

האחים שבים לארץ כנען ומספרים לאביהם את הבשורה המשמחת על כך שיוסף עודנו חי ושהוא משנה למלך מצרים. יעקב רוצה לצאת מיד למצרים ואומר: "עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות".

הקדוש ברוך הוא מתגלה ליעקב במראות הלילה ואומר לו "אל תחשוש לרדת למצרים, אני ארד אתך ואני גם יעלה אותך משם". ה' מבטיח ליעקב שבמצרים הוא יהפוך לעם גדול, עם ישראל. יעקב ובניו אורזים את כל חפציהם ויורדים למצרים, שבעים נפשות, 11 בנים של יעקב, נוסף ליוסף שכבר היה במצרים, וכן דינה בת יעקב, כל אלו באים עם נשיהם וילדיהם.

יעקב שלח את יהודה ראשון לרדת למצרים לפני כל המשפחה כדי להכין מקום ולהקים בית מדרש שבו יוכלו יעקב ובניו ללמוד תורה מיד עם בואם למצרים.

יוסף שומע שיעקב אביו וכל משפחתו באים למצרים, הוא ממהר לקשור את המרכבה לסוסים בעצמו, למרות שיש לו אלפי עבדים ושפחות, ועולה לקראת אביו. כשהאב והבן נפגשים אחרי 22 שנים שלא ראו זה את זה, יעקב אומר קריאת שמע, ואינו מפסיק כדי לדבר עם יוסף. יוסף נופל על צווארו של יעקב בבכי, ואחרי שיעקב מסיים לומר קריאת שמע הוא אומר ליוסף: "עכשיו אני כבר יכול למות בשקט, אחרי שראיתי את פניך".

יוסף הולך לבית פרעה כדי לבשר לפרעה על כך שמשפחתו באה להתגורר במצרים. הוא מסביר לפרעה כי אחיו הם רועי צאן, ומאחר והמצרים משתחווים לצאן כאילו היה אלוהים, הוא מציע לפרעה שאחיו יגורו בארץ גושן, עיר צדדית הסמוכה לעירו של פרעה, כך שהם יוכלו להמשיך לרעות את הצאן, מבלי לגרום לכעס בקרב המצרים המקדשים את הבהמות הללו.

הוא מציג בפני פרעה חלק מאחיו, ומביא את יעקב אביו להיכרות עם פרעה. יעקב מברך את פרעה, ופרעה שואל אותו בן כמה אתה. משיב יעקב: אני בן מאה ושלושים שנה, "מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי".

משפחתו של יוסף מתיישבת ברעמסס שבארץ גושן, ופרעה ממנה אותם אחראים על הבהמות שלו.

אזרחי מצרים באים אל פרעה ומתלוננים כי אזלה התבואה ואין להם לחם לאכול. הם מבקשים מפרעה שייתן להם מהתבואה שבאוצרות המלוכה, אותה צבר יוסף בשבע שנות השובע, ומבהירים כי מאחר ולא נשאר להם כסף לקנות תבואה, הם מוכנים לתת את אדמתם לפרעה, ואת עצמם הם מקנים לו כעבדים ושפחות בתמורה לאוכל. פרעה שולח אותם אל יוסף האחראי על המזון, ויוסף מקבל את הצעתם. כל אזרחי מצרים הופכים עבדים לפרעה, ואדמתם הופכת להיות שייכת לפרעה. בהתאם לכך יוסף מצווה להעביר את כל אזרחי מצרים מעיר לעיר, כדי שכל אחד מהם לא יגור על אדמת אבותיו, וכך הם יזכרו שהאדמה שייכת לפרעה. הוא עשה זאת כדי שמשפחתו לא תרגיש זרה על אדמת מצרים, משום שכל אזרחים מצרים היו זרים במקומותיהם, וכל אחד מהם היה חדש במקום בו הוא גר.

יוסף נותן לעם זרעים לזרוע את האדמה, וקובע חוק שמאחר והאדמה שייכת לפרעה, חמישית מפירות הארץ ומהתבואה יהיו שייכים לפרעה. האזרחים מודים ליוסף על שהחייה אותם, ועל שגבה מהם מחיר זעום ביחס למתנה הגדולה שהעניק להם – חיים.

בני ישראל יושבים בארץ גושן, נאחזים בה ומתרבים מאוד מאוד.