לשתוק בעצב ובכאב

 

 

מן היום שבו פגשה רחל את יעקב הבורח מארץ כנען, השתנו חייה. ממד חדש נוסף להם. אהבה קדושה ועמוקה נרקמה בין השניים, והם יעדו את עצמם, בנפשם, איש לרעהו. כה גדולה היתה שאיפה זו, עד כי היתה יעקב מוכן להקריב רבות, ובלבד שיזכה לשאתה לאשה. ואכן, כשפנה אליו לבן, אבי רחל, ושאלו למשכורתו תמורת העבודה בביתו, השיב יעקב ללא היסוס: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (בראשית כ"ח, י"ח).

 

שבע שנים היה זוג זה מוכן להקריב מחייו, למען הקים לבסוף בית משותף. היו אלו שבע שנות ציפיה דרוכה לרחל ושבע שנות עבודה מפרכת ליעקב. אולם, בעוד על יעקב עברו שנים אלו בנקל ובמהירות, כפי שנאמר: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", העיב ענן הדאגה, החרדה ואי הוודאות על רחל.

 

יעקב – לבו טוב עליו. למזלו, לא הכיר את נפתולי לבו של חותנו לעתיד. אך רחל חשה בפועל בתעלולי עורמתו.

 

ככל חתן הגון נהג גם יעקב לשלוח למיועדת להיות אשתו מתנות. כמנהג אותם הימים, לא העניק אותם ישירות, כי אם שגרם בידי האב. אולם אב נוכל זה, שכבר רקם את תכנית החלפת הנשים בתום שבע השנים, העניק את מתנות יעקב ללאה…

 

ועיני רחל רואות וכלות. ולבה מבין, חרד ובוכה…

 

ובכל זאת, היא שותקת. לו היתה מגלה סוד זה ליעקב, היתה משנה את התמונה כולה. במילה אחת יכולה היתה לקרוע את ארג הרמאות שטווה אביה. אך היא שתקה.

 

היא שתקה במשך כל שנות ה"אירוסין". היא שתקה במודע. היא שתקה מתוך ידיעה ברורה כי לעתים מוטל על האדם תפקיד השתיקה. רחל חשה שעליה לכבוש בלבה פנימה את האינטרס האישי שלה, את ה"אני" הפרטי. שתיקות שהיו מפוזרות על פני שבע שנים ארוכות, מלוות הרבה כאב ועצב. שתיקות המלמדות על גבורת נפש שאין לשער את עומקה.

 

אך שתיקות קטנות אלו, במשך שנות הציפיה, הינן כאין וכאפס לעומת השתיקה הגדולה ביום הנישואין והמרמה.

 

יעקב חשש בסתר לבו מנכלי לבן, ועל כן, מסר סימנים לרחל.

 

מתקרב ובא יום ההכרעה הגורלי לכל עתיד חייה, שאיפותיה ומאווייה. הגורל מונח על כפות המאזניים.

 

ברגע הקשה והעצוב ביותר בחייה עמדה רחל בניסיון. אמנו הגדולה הוכיחה ברגע זה, שכבוד הזולת הינו קניין מהותי בנפשה האצילית. כשנוכחה לדעת שאכן נגוז חלומה, כשהבינה שרק דרך אחת פתוחה לפניה כדי לשנות את השתלשלות המאורעות באמצעות אי "מסירת הסימנים" ללאה, היא ויתרה על שאיפתה האישית. ובלבד שלא תיכלם אחותה, כשיגלה יעקב את התרמית. היא גייסה את כל כוחות הנפש בקרבה,

 

שתקה ו"מסרה את הסימנים" לאחותה שהיתה חייבת ללכת לחופה בכוח הצו של האב השולט בגורל בנותיו שלטון ללא מצרים.

 

זו היתה שתיקה של כאב ושל גדלות נפש, שתיקה שגם לאחר דורות רבים מתנשאת בגדלותה.

 

[ערכים]