בשבילי הפרשה – פרשת ויצא

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י)

 

איתא בגמרא מגילה (יז, ב) 'תניא היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה', וילפינן שם (טז, ב) מהא ד'גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש.

 

וצ"ב מנין לגמרא דגדולה מצות תלמוד תורה דלמא שוין הם.

 

ואפשר לתרץ, דהנה אם יש לאדם לקיים ב' מצוות ואם יעשה האחת תתבטל חברתה, ויודע שהאחת גדולה מחברתה או לכל הפחות שווה לה אבל בודאי שלא פחותה ממנה, והמצוה הב' אפשר ששווה לחברתה ואולי אפילו גרועה ממנה בודאי שצריך לעשות המצוה הראשונה שעכ"פ אינה נגרעת מחברתה,

 

ולפ”ז ה"ה תלמוד תורה בודאי לא גרע מכיבוד אב, שהרי חזינן שלא נענש יעקב על כיבוד אב בעבור שלמד תורה, אבל כיבוד אב ואם יתכן ונגרע ערכו ממצות תלמוד תורה אבל בודאי שאינו עדיף מת"ת,

 

וזהו כוונת הגמרא דגדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, והיינו שאם יש לאדם ב' מצוות, תלמוד תורה וכיבוד אב ואם, אמרינן דגדולה תלמוד תורה ויקיים אותה אפילו שתתבטל מצוות כיבוד אב ואם.

(קהלות משה)

 

 

וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וגו' (כח, יח)

 

ולכאו' כיצד שם את האבנים הללו מצבה, והלוא את האבנים הללו הניח קודם למראשותיו, ואי' בגמ' בזבחים דמזבח בעי להיות מצבה שלא נשתמש בו הדיוט.

 

אך הנה אי' בילקוט 'מאבני המקום מאבני המזבח', והיינו המזבח שנעקד עליו יצחק. ומכיון שכך הרי נתקדשו כבר, וא"כ בזה שהניחם יעקב אבינו למראשותיו לא נאסרו, דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

 

אך א"כ צ"ב, כיצד זה השתמש בהם יעקב למראשותיו, וכמבואר בגמ' דביקש להגן עי"ז מפני החיות, הלא היו קדושים. וכיצד מותר להנות מדבר קדוש.

 

ותי' ע"כ הזית רענן, דבזה שנתנן סביב ראשו כדי להגן עליו הוי שלא כדרך הנאה, ושרי.

 

(עוד תירץ, די"ל דהוי פיקוח נפש שנתנו מפני החיות, אך הוסיף דזה דוחק, דאטו לא היו לו אבנים אחרות).

(חתם סופר)

 

 

וידר יעקב נדר וכו'. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כח, כ-כב)

 

יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו משום נדרו, ואם לא הקדיש ה"ז עובר משום בל תאחר ולא אל דברו וכו', ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר (רמב"ם ערכין פ"ו הל"א).

 

הנה נקט הרמב"ם הלכה זו לדבר חידוש, ואף הצריך לה מקור מקראי דידן, ולכאורה הרי פשוט כן מסברא, ומהי תיתי שלא יחול דין נדר על זה, ומה לי אם נדר לעשות דבר מצוה או לעשות הקדש וצדקה, וכיון שהחיל החיוב על עצמו שיעשה כך וכך ה"ז חל ומהו ענין לדבר שלא בעולם, וכיון שהחלות על עצמו והרי הוא ישנו בעולם.

 

ומוכח ברמב"ם דיסוד חסרון דבר שלא בא לעולם הוא מטעם חסרון בגמירות דעת, ותלינן שלא סמכא דעתיה לעשות הדבר בלב שלם, וא"כ ה"נ היה מקום לדון גבי נדר, אף שלא חל בהחפץ עצמו מידי,

 

מ"מ הרי לא סמכא דעתו להתחייב בלב שלם ואין חל הנדר, והוא שחידש הרמב"ם והוכיח מהכא, שכל חסרון דבר שלא בא לעולם נאמר לגבי הדעת הא לימא הנצרכת לחלות קנין והקנאה, אך לשאר חלותים כמו נדר שפיר חייל גם כשהדבר לא בא לעולם.

(משאת המלך)

 

ושבתי בשלום אל בית אבי וכו'. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כח, כא-כב)

 

בשלום שלום מן החטא (רש"י).

 

צ"ב מנא ליה לרש"י דאין הפירוש כפשוטו בשלום ובשלוה.

 

ונראה לבאר ע”פ הגמרא בכתובות (נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דכתיב 'עשר אעשרנו לך' והיינו שני עשרונים שהם חומש, אמנם איתא באגרא דפרקא (אות קפ"ז) דהא דאל יבזבז יותר מחומש דווקא אם לא חטא, אבל אם חטא יבזבז ככל יכלתו שנאמר 'וחטאך בצדקה פרוק'.

 

ומבואר היטב מה שהוכיח רש"י דבשלום היינו מן החטא, דכיון שאמר יעקב 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' דהיינו רק חומש ולא יותר בע"כ שהיה שלם מן החטא, דאם לא כן היה חייב לבזבז ככל יכלתו ואפילו יותר מן החומש, וכיון שלא הפריש אלא חומש מוכח שהיה שלם מן החטא.

(בנין דוד)

 

ובאופן אחר אפשר לומר שדקדק רש"י לשונו שאמר ושבתי בשלום ולא אמר ושבתי לשלום, והרי אמרו בגמ' (ברכות סד, א) הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, ופירשו המפרשים כי משמעות תיבת בשלום היא שיילך באותו שלום שבא עמו, ואילו לך לשלום משמעותו שיהיה לו שלום במקום החדש איליו הוא בא.

 

ומעתה אילו היה מבקש יעקב שיהיה לו שלום בביתו כאשר ישוב היה לו לומר ושבתי לשלום, ואם אמר בשלום על כרחך היתה כונתו לשמור על אותו שלום ממנו הוא בא, וא"כ ודאי נתכוין לשלימות מן החטא שביקש לשמור על שלימות אשר אתו ולבלתי היפגש בראותו דרכי לבן.

 

ועוד אפשר לומר, ע"פ מה דמצינו בגמ' (תענית ח, ב) דר' שמואל בר נחמני הורה דאם סובלים גם מרעב וגם ממגפה, צריך להתפלל על הרעב בלבד. דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב, וממילא לא היה שייך לפרש דכוונת יעקב שיחזור בשלום בגופו, דהלוא כבר ביקש ו'נתן לי לחם לאכול' וא"כ כלול בזה ג"כ שיחזור בשלום בגופו, דהלוא כי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב, ולכן הוצרך רש"י לפרש דהכוונה היא בשלום מן החטא.

(יעלת חן)

 

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (כט, א)

 

על שום מה פירט הכתוב אופן הליכתו של יעקב שהיתה בנשיאת רגליים, ומה ענין בפירוט זה ומה נשתנה מתחילת הליכתו שלא נאמר בה אלא גוף ההליכה "וילך חרנה".

 

אלא בא הכתוב לומר כי תחילת הליכתו מבאר שבע עד הר המוריה לא היתה בנשיאת רגלים כי אם בקפיצת הדרך, ורק מכאן והילך היה צריך לישא רגליו ולא קפצה לו הדרך עוד, וטעם הדבר כי ההליכה לחרן היא מציווי הוריו והיה מקיים מצוה בהליכה לשם ואם תקפוץ לו הדרך לא יהיה יכול לקיים המצוה, אכן ביאתם להר המוריה שפיר היתה בקפיצת הדרך שלא יטרח אותו צדיק.

(רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)

 

עודנו מדבר עימם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא (כט, ט)

 

וכי מאי נ"מ, של מי היה הצאן, עד שהתורה הוסיפה וציינה 'אשר לאביה'.

 

אלא, דאי' בגמ' (ב"מ ה, ב) אמר רב יהודה: סתם רועה פסול לעדות, דסתמיה גזלן הוא שמרעה בהמותיו בשדה של אחרים, ומוקי ליה בגמ' דדוקא ברועה בהמותיו שלו, אבל אם רועה בהמותיו של אחרים אינו נפסל לעדות דחזקה אין אדם חוטא ולא לו.

 

והנה מצינו בגמ' (ב"מ צ, ב) דבנו גדול לכו"ע כאחר דמי, ובנו קטן מצינו שם מחלוקת.

 

משום כך הוצרכה התורה להוסיף דרחל היתה רועה את הצאן אשר לאביה, וא"כ שפיר נחשבת היא כאחר ואין חשש ברעייתה את הצאן.

(עין יוסף)

 

ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה (כט, כד)

 

ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה (כט, כט), הרי שינה הכתוב, וברחל הוא אומר בלשון הרגיל שנתן לרחל את בלהה, ואילו בלאה מתחילה הוא אומר ויתן לה את זילפה, ואין מפרש למי, ורק אח"כ הוא שונה ומפרש שהיה זה ללאה, ויש להבין טעם הדבר ששינה הכתוב בלאה מפשטות הלשון, שבתחילה סתם ואח"כ פירש.

 

והנה רש"י פירש לקמן (ל, י) שהיתה זלפה צעירה בשנותיה מכולן, ומנהג היה ליתן שפחה גדולה לגדולה וקטנה לקטנה, והיה ללבן ליתן את בלהה ללאה ואת זלפה לרחל, אולם כדי לרמות ליעקב שלא יבין שמכניסין לו את לאה נתן לבן את זלפה ללאה,

 

ודבר זה רמז הכתוב באומרו ויתן לבן לה את זלפה, היינו שעשה זאת בדרך רמאות, כאילו אכן היא אמורה להיות שפחתה של רחל, ולא פירש למי הוא נותנה, ורק באמת נעשתה שפחה ללאה.

(אבני שהם)

 

ויהי בבוקר והנה היא לאה (כט, כה)

 

לכאורה קשה הלא אף בלילה היא היתה לאה אלא שיעקב לא ראה זאת, ולא היה לו לכתוב אלא 'ויהי בבוקר ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי'.

 

ונראה ליישב ע"פ מש"כ רש"י בביאור הפסוק 'ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים'.

 

ולפ”ז י"ל דכוונת הפסוק 'הנה היא לאה', היינו דווקא בבקר, אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסרה לה הסימנין, וקיימא לן דסימנין דאורייתא והוי סימן מובהק, ולפיכך בלילה הרי היא רחל לענין דינא לסמוך עליו.

(גור אריה)

 

 

ותתן לו את בלהה שפחתו לאשה ויבוא איליה יעקב (ל, ד)

 

ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה (ל, ט), יש לעמוד על שינוי הלשון בפסוק, שאצל רחל הוא אומר "ותתן" גרידא, ואילו גבי לאה קודם שנתנה לזלפה נאמר "ותקח", ויש להבין קיחה זו שקודם נתינה מה טיבה.

 

והנה בכל מקום שנאמר לקיחה בתורה פירש רש"י דהיינו לקיחה בדברים, וכדרך שמצינו שאמר הקב"ה למשה (ויקרא ה, ב) קח את אהרון ואת בניו, ופירש"י קחנו בדברים ומשכהו, וכן הוא אומר בקרח (במדבר טז, א) ויקח קורח, ופירש"י משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים.

 

ומעתה מובן היטיב כי לאה אשר כבר ילדה ארבעה בנים ליעקב היתה צריכה ליקח את זלפה בדברים שתסכים ללדת ליעקב, כי היתה זלפה חוששת שאם תלד יהיו בניה בני השפחה נחותי דרגה מבניה של לאה בני הגבירה,

 

ועל כך נאמר בה ותקח, שהיתה צריכה לקחתה בדברים כדי שתתרצה, לא כן רחל שלקחתה לבלהה עוד קודם שילדה, ואדרבה לקיחתה היתה כדי שתיבנה גם היא ממנה, ואכן כשילדה בלהה אמרה רחל "דנני אלהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן" כי הרגישה שנבנית היא על ידה, והיתה בלהה רוצה לבוא אל יעקב ולא היה צריך לקחתה בדברים, ועל כן אמר הכתוב "ותתן לו" שנתנה מיד.

(אבני שהם)

 

ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים (לב, ג)

 

צ"ב דבתחילה כאשר ראם נאמר 'מחנה אלהים' לשון יחיד, ואילו כשקרא להם קרא 'מחנים' לשון רבים,

 

ונראה לישב ע"פ מה שפרש"י 'מחנים שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו'.

 

והנה איתא בשמות רבה (לב, ו) 'עושה אדם מצוה אחת הקב"ה נותן לו מלאך אחד לשמרו וכו', עשה הרבה מצוות נותן לו הקב"ה חצי מחנהו שנאמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, והוא חצי מחנהו שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן', ולפ”ז יעקב שניתן לו ב' מחנות לשמרו של חו"ל ושל א"י, נמצא שקיבל שיעור מחנה שלם של הקב"ה,

 

וזהו שאמר יעקב כאשר ראם 'מחנה אלהים' לשון יחיד, שהרי הם שיעור מחנה אחד שלם של הקב"ה, אבל כשהבין שהם באים לשמרו קרא שם המקום 'מחנים' לשון רבים, כיון שאצלו הם שיעור ב' מחנות.

(לוית חן)

 

[שטייגן]