חנוכה – מה הסיפור?

סיפרו של חנוכה מתחיל עם שקיעת ממלכות בבל ופרס, ועליית האימפריה היוונית, בראשות אלכסנדר מוקדון. היוונים הביאו עמם את התרבות ההלניסטית ושאפו ליצירת תרבות כלל-אנושית. חכמי יוון פיתחו את הפילוסופיה ואת מדעי הטבע, את האמנות הפלסטית ואת תרבות הגוף. השלטת התרבות הזאת על העמים שהיו נתונים בשלטון אלכסנדר, לא הייתה קשה במיוחד.

בלב האוקיינוס האנושי שקיבל עליו את התרבות היוונית, נשארו ירושלים ויהודה כיס גאוגרפי קטן, שיושביו דחו את תפיסת העולם החדשה. בתחילה הניחו היוונים ליהודים לחיות כרצונם ועל-פי אמונתם. תלמי המלך אף ראה בתורת ישראל נכס תרבותי רב-ערך, וביקש משבעים מחכמי ישראל במצרים לתרגמה ליוונית. תרגום זה ידוע בכינויו 'תרגום השבעים'.

אט-אט החלו להתפתח בתוך העם היהודי מגמות התייוונות. צעירים חסרי שורשים נסחפו אחר היופי החיצוני והחופש של התרבות ההלניסטית. במרוצת הזמן חִלחלה ההתייוונות גם אל האריסטוקרטיה היהודית. השכבה הגבוהה אימצה את תרבות יוון, שהייתה כרטיס כניסה חברתי וכלכלי לעולם הגדול. אולם רוב העם נשאר נאמן למורשת אבותיו.

עם הופעת אנטיוכוס השתנה המצב. העם הקטן, שישב על צומת דרכים אסטרטגי ודבק במנהגיו הבדלניים, הדאיג אותו. בשלב ראשון ניסה אנטיוכוס להקים בירושלים משטר נוח לו. את הכוהן הגדול, חוניו, העביר מכהונתו ומינה תחתיו את המתייוון יאסון. בהמשך הדיח גם אותו ומינה את מנלאוס, מתייוון קיצוני יותר מיאסון. ירושלים נהפכה ל'פוליס' – עיר-מדינה יוונית.

בעצת יועציו הגיע אנטיוכוס למסקנה שלא יוכל לדכא את רוח היהודים אלא אם כן יפגע בדתם. הוא הכריז על גזרות האוסרות את חוקי התורה: אסור לשמור שבת; אין לערוך ברית מילה; אסור להקריב קרבנות, ועוד. אולם דווקא הגזרות הללו הציתו את אש המרד.

המרד פרץ במודיעין, כפר של כוהנים ממשפחת החשמונאים. בראשו עמד מתתיהו בן-יוחנן, ולו חמישה בנים: יוחנן הגדול, שמעון התרסי, יהודה המכבי, יוחנן הוופסי ואלעזר החורני. היוונים הקימו במרכז הכפר מזבח אלילי, ומפקד הצבא פנה אל יוחנן וציווה עליו להקריב קרבן על המזבח. יוחנן סירב. אחד המתייוונים קם וניגש להקריב חזיר על גבי המזבח. מתתיהו הזקן התנפל על המתייוון וכרת ראשו. חמשת בניו והאנשים שעמדו מסביב הסתערו על החיילים היוונים, המרד החל.

החשמונאים, בפיקודו של יהודה, ניהלו לוחמת גרילה, פגע וברח. החשמונאים נחלו ניצחונות קטנים, אך חשובים. המורל בכפרי היהודים עלה. רבים הצטרפו לשורות יהודה. בהמשך נערכו גם קרבות פנים אל פנים מול היוונים. צבא יהודה ראה את יד ה' עומדת לימינו.

יהודה שאף להגיע לירושלים ולטהר את בית המקדש. הוא חסם את תגבורות הצבא היווני ופינה לעצמו את הדרך אל הבירה. בקרב האחרון והמכריע שנערך סמוך לירושלים, כאשר ליסיאס, מפקד צבא את היוונים, הטיל למערכה את מיטב כוחותיו – למעלה מארבעים אלף חיילים – גבר צבא החשמונאים הדל והעלוב. הדרך לירושלים נפתחה.

החשמונאים מיהרו אל בית-המקדש. הם מצאו שם הרס וחורבן, פסלים ואלילים. בכ"ה בכסלו, שנת ג'תקצ"ה (165 לפני הספירה הלועזית), נערכה חנוכתו המחודשת של המזבח. זה גם היה היום שבו נמצא פך שמן קטן, חתום בחותמו של הכוהן הגדול. נעשה נס, והשמן הספיק לשמונה ימים.

דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם נתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו יהודים. בזכות אמונה עזה זו נשארנו עם יהודי ושמרנו על ייחודנו לאורך אלפיים שנות גלות ורדיפות. נרות החנוכה מזכירים לנו את סוד קיומו של העם היהודי, ואת הכוח לגבור על עמים רבים וחזקים ולשמור על היותנו יהודים, עם סגולה.