האשה שערפה את ראש האויב

 

יהודית, אלמנה תושבת ירושלים ממשפחת החשמונאים, הצילה את כל תושבי העיר מידו האכזרית של אליפורנוס מלך יוון, אשר תכנן להחריב את ירושלים ולטבוח בתושביה.

 

אחרי תקופה ממושכת בה צרו חייליו של אליפורני על העיר, לאחר שייבשו את תעלות המים שסיפקו מי שתיה לתושבי עיר הקודש, ובעקבות המצור הכבד שלא אפשר להכניס מזון מהיישובים החקלאיים אל תוך העיר, החלו תושבי ירושלים לסבול מרעב ומצמא. נאספו תושבי העיר אל עוזיהו, וקיבלו החלטה קשה במיוחד

.

"עוד חמישה ימים ננסה להתבצר בתקווה שיחוס עלינו ה' ויגרום ליוונים לסגת" הם אמרו, "אך אם חלילה לא תבוא לנו הישועה בתוך פרק הזמן הקצוב, נפתח את שערי החומה ונזמין את חיילי האוייב להיכנס לירושלים".

 

ההיגיון מאחורי ההחלטה היה ברור. תושבי העיר עמדו למות ברעב ובצמא, כך שכבר לא היה להם מה להפסיד. הם התכוונו להכניס את חיילי האויב שלבטח יטבחו ברבים מהיהודים, אך ייתכן גם שישאירו את חלקם בחיים ויאפשרו להם לאכול ולשתות.

 

כששמעה זאת יהודית בת בארי, הזדעזעה מאוד מרעיון הכניעה. היא החליטה לשים את נפשה בכפה, ולהכניס את עצמה לסכנה גדולה במיוחד בניסיון להציל את בני עמה.

 

פנתה יהודית לעוזיהו, וביקשה ממנו שיאפשר לה לצאת עם משרתת אחת, אל מחוץ לחומה: "אתם צומו והתפללו עלי" אמרה לעוזיהו ולזקני העיר, "ואני אפקיד את נפשי ביד ה', ואקווה שיעשה עמי חסד כדי שאוכל להציל את כל תושבי העיר".

 

באין מוצא אחר מן הסבך נאלצו מנהיגי העיר לאשר את בקשתה של יהודית, שמיהרה להתרחץ, סכה את בשרה בתמרוקים, התאפרה והתייפתה, ולא פחות חשוב מכך – התפללה בדמעות שליש לקב"ה שיצליח דרכה.

 

לאחר רדת החשיכה לבשה יהודית בגד חגיגי, ארזה מוצרי גבינה וחלב בסלה, ויצאה עם המשרתת לעבר שערי החומה. השומרים פתחו לה את השער בלאט, ומיד לאחר צאתה נעלו אותו על מנעול ובריח.

 

החיילים היוונים נדהמו לראות שתי נשים יהודיות משוטטות לבדן מחוץ לחומות ירושלים אחרי תקופה ארוכה של מצור כבד על העיר. "מי אתן ומה אתן מחפשות כאן" שאלו.

 

יהודית השיבה ברוגע ובצורה משכנעת כי היא ראתה שעתידה של העיר רע ומר, והחליטה לחצות את הקווים ולסייע לאוייב: "רוצה אני להיפגש עם אליפורנוס ולספר לו על דרכי הגישה לעיר. אם ישמע לעצתי יוכל לכבוש את ירושלים בקלות רבה" שיקרה להם יהודית.

 

בליבה נשאה יהודית תפילה חמה ונרגשת. היא ביקשה מהקב"ה שאליפורנוס יחשוק בה ויאהב אותה, כדי שהיא תוכל לנצל זאת לרעתו. ואכן תפילתה התקבלה. אליפורנוס האמין לכל מוצא שפתיה של יהודית, ולאחר מכן אף ביקש ממנה שתסעד איתו באוהל הפרטי שלו.

 

יהודית לא היססה, סעדה עם הצורר ושוחחה עמו בנעימות. במשך כל הסעודה היא מזגה לו חלב ויין בכמויות גדולות, ולאחר שהרווה את צמאונו הניחה לפניו מאכלי גבינה מלוחים כדי שיצמא שוב וישתה יין שוב ושוב.

 

בסוף הסעודה קרס אליפורנוס על מיטתו, עייף ושיכור. יהודית המתינה עד שיישן שינה עמוקה ואז שלפה את חרבו של אליפורנוס מנדנה שהיה תלוי על דופן האוהל. היא החזיק בידה האחת בשערות ראשו של אליפורנוס, ובידה השניה הכתה בחרב על צווארו פעמיים, וערפה את ראשו.

 

יהודית נטלה פיסת בד, עטפה את ראשו הכרות של אליפורנוס, והניחה אותו בסלה, במקום מאכלי הגבינה והחלב שהיו בו מקודם.

 

היא יצאה מאוהל וסגרה אותו אחריה. לחיילים אמרה כי אליפורנוס ציווה עליה לשוב לירושלים כדי שתוכל לסייע לו מתוך העיר, והוסיפה כי הוא הורה שלא ייכנסו לאוהלו עד הבוקר. החיילים שראו כי אליפורנוס מחבב מאוד את יהודית, צייתו לפקודותיה ואפשרו לה ולמשרתת שעמה לשוב לירושלים.

 

בהגיעה לשערי העיר הקישה יהודית על השער הכבד והשומרים שזיהו אותה מיהרו לאפשר לה להיכנס.

יהודית הראתה לעוזיהו ולזקני העיר את ראשו הכרות של אליפורנוס, וייעצה להם לתקוע אותו ברומח מעל החומה.

 

"עם עלות השחר הריעו בחצוצרות והשמיעו קולות מלחמה" אמרה להם יהודית. "החיילים היוונים ימהרו לאהלו של אליפורנוס כדי לקבל ממנו פקודות ויראו שהוא מת. מרוב בהלה הם ימהרו לנוס מפני הלוחמים היהודים ותבוא לנו הישועה".

 

ואכן, עצותיה של יהודית מומשו במלואן, וגם התחזית שלה התבררה כנכונה. בראות החיילים את אליפורנוס מוטל על מיטתו מת, וכראותם את ראשו מתנוסס על רומח מעל חומת ירושלים, מיהרו להימלט כל עוד נפשם בם, כשהלוחמים היהודים מזנבים בהם ומכים אותם במנוסתם.

 

זכר לאותו הנס הגדול שנעשה ליהודית והישועה שהיא הביאה לעם ישראל, אנו אוכלים מאכלי חלב וגבינה.

 

כמו"כ אנו מציינים את גבורתה של יהודית על ידי המנהג שנשים לא עושות מלאכה חצי שעה אחר הדלקת נרות חנוכה, כי הנס נעשה ביד אשה.