מסע הכומתה של היהדות

בעבודה החדשה שלי יש לי הרבה יותר זמן להכיר חברים חדשים. ככה זה, מתקדמים בחיים וצריכים להתאמץ פחות. אחד מהחברים החדשים הוא חיים מאשדוד וכמו כל שני ישראלים שמכירים, הדבר הראשון שעשינו הוא להחליף חוויות מהצבא. חיים שירת בשייטת אני הייתי חי"רניק רגיל. לא היה מה להשוות את הטירונות והאימונים. חיים אחרי שבוע בלבד בטירונות, הוצרך לעמוד באימונים קשים ומייגעים, בשחייה במים קפואים, במסע כומתה מפרך ועוד ועוד ועוד, גם אני עברתי אימונים וטירונות היא בכל זאת טירונות, אבל ברור שלא היה מה להשוות. האתגרים שהוא נאלץ לעמוד בהם, היו קשים פי כמה וכמה ונוצרו מתוך הצורך להכשיר אותו לתפקידו המיוחד. ברור, כי רק חייל שמצליח לעמוד בכל הקשיים ולצלוח את כל המכשולים, יהיה מסוגל לעמוד באתגרי התפקיד עצמו.

 

את ניסים לא הכרתי כלל קודם וכשפגשתי אותו הוא לא היה שומר תורה ומצוות. כשניסיתי לדבר איתו על יהדות הוא קטע אותי: "איתי אל תדבר על יהדות!". מדוע? ניסיתי לברר בנועם, הוא ענה בלהט "כבר כמה פעמים בחיי ניסיתי להתחזק, אך כל פעם חטפתי מכה". ניסים קיבל את התחושה שמשמיים לא רוצים אותו. מתוך הקשיים שהתגלעו בפניו דווקא בזמני החיזוק, הוא החליט לנטוש את המערכה, הוא הסיק שאם מערימים לו משמיים בעיות וצרות, כנראה שהוא בלתי רצוי.

האם הוא צודק? מדוע אכן אירעו לו הקשיים הללו? מדוע הוא לא התקבל באהבה ושמחה אחרי שהוא התאמץ והתחזק? הוא הרי התקרב לאלוקים ולא להיפך?

 

ביהדות, מלמדים אותנו חכמים, אדם נבחן לפי כח עמידתו ב"נסיונות". אלוקים ברא בעולם במיוחד את ה"שטן" שתפקידו לנסות את האדם – האם הוא יעמוד במסגרת מחוייבויותיו גם כאשר מתגלה אתגר וקושי בדרכו. חכמים מתארים לנו את הקשיים והאתגרים שעברו על אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב בדרכם להקמת עם ישראל. ניקח לדוגמא את אברהם אבינו. הקב"ה התגלה אליו ובפיו הציווי ,הקשה ביותר מעולם כפי הגדרת חכמים, ללכת לשחוט את בנו ולהקריבו קרבן להשם על המזבח. אברהם שזה עתה נושע ממאה שנות עקרות וזכה להולדת בנו, נאלץ לקחת את יצחק בנו יחידו ולהקריבו על המזבח. לא זו בלבד, אלא שגם לאחר שמתוך אהבת אלוקים עזה קיבל על עצמו לבצע את המשימה, הדרך למקום ההקרבה התגלתה בפניו כדרך מרובת מכשולים. זה התחיל בהצפה אדירה על הדרך, עד שהמים הגיעו להם עד צווארם!, אנו יכולים רק לדמיין לעצמינו את תחושת האכזבה של אברהם כשראה את הנהר שחוסם אותו בדרכו, בוודאי הוא ציפה להארת פנים גדולה שתלווה אותו בדרך, כשבאומץ לב הוא יוצא לקראת המשימה הקדושה. אולם, רק לאחר שהוכיח אברהם כי גם סכנת הטביעה לא תעצור אותו בדרכו, נפסק זרם המים האדיר. בהמשך תקפו אותו ייסורי מצפון עזים על כך כי את הבן שהגיע אחר מאה שנות ציפייה וממנו אמור להגיע עם ישראל כולו, הוא הולך להרוג. הנסיונות התגברו בצורת הפחדתו של יצחק, כי אמו לא תוכל לעמוד בצער מיתתו , עד שאברהם ויצחק התגברו על הכל והגיעו סוף סוף אל מקום ההקרבה. במסירות נפש משותפת לשניהם, בנה אברהם את המזבח, ערך עליו את העצים, קשר אליהם את בנו מחמדו ולקח בידו את סכין השחיטה בכדי לשוחטו. ברגע האחרון, נבואה משמיים הורתה לאברהם שיחדול מביצוע השחיטה, מאחר והם עמדו בנסיון.

 

וכמו אברהם כך גם יצחק ויעקב וכך גם כל יהודי הדורות עמדו בנסיונות קשים ושונים בדרך לקיום רצון השם בעולם. מטרת הנסיונות בדרך לביצוע המצוות ורצון השם, הינה לבחון את האדם האם הוא מכיר את אמת התורה, האם הוא מחוייב אליה בכל נימי נפשו, האם הוא מבין כי מכיון שזאת האמת עליו לבצע אותה גם במחיר אישי לא מבוטל. לאחר כי הוא מוכיח את עמידתו בנסיון ומגלה את האמת הפנימית שלו, משמש מעשה האדם כ"נס" (=תורן של ספינה בשפת התנ"ך) להראות לכל עד היכן מגיעה ההכרה והנכונות לבצע את רצון השם בעולם [שורשה של המילה נסיון =נס]. אולם, אומרים חכמים, את הנסיונות אלוקים מטיל דווקא על הצדיקים ועל אנשים שרוצים ומתקרבים אליו ודווקא מתוך הערכתם הרבה. וממשילים על כך משל: "א"ר אלעזר משל לבעל הבית שהיה לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע על מי הוא נותן את העול לא על אותה שכחה יפה, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא הצדיקים". דווקא מתוך הכבוד והאהבה שרוכש אלוקים לצדיקים, הוא בודק ובוחן אותם כדי להכשירם לתפקידם הגדול כמקדשי שם השם בעולם.

 

חג החנוכה המתקרב, מזכיר לנו את הסיפור המצמרר על חנה ושבעת בניה. מסופר בתלמוד, כי אנטיוכוס מלך יוון, שמטרת מלחמתו ביהודים היתה העברתם על דתם ולאו דווקא השמדתם, זימן אליו את שבעת בניה של אשה בשם חנה בכדי לפתותם לעזוב את היהדות לטובת אלוהי הנכר של יוון, תוך איום שאם לא ישמעו בקולו ייענשו במוות. שבעת הבנים, בן אחר בן, כל אחד בתורו, סירב לעזוב את דתו וביכר למות על ידי המלך על פני השתחוות לפסל. בן אחר בן הרג אנטיוכוס, עד שהגיע לבן הקטן והאחרון. הציע לו אנטיוכוס את העסקה הבאה וכך אמר לו: " בכדי שלא תסרב גם אתה ויאמרו שדבר המלך בטל, אזרוק בפניך דבר מה על הקרקע ואתה תתכופף כדי להרימו, פעולתך תראה כאילו אתה ממיר את דתך ומשתחווה לפסל, אבל את האמת אתה תדע כי אתה רק מרים את הפתק ובכך יינצלו חייך". הבן באופן מפתיע סירב להצעה ואמר לו: "חלילה וחס! אם בשביל שייראה כאילו התקיימו דבריך כך חשוב לך, בכדי שייראה שהתקיימו דברי אלוקים על אחת כמה וכמה" וביכר למות ולא להשתחוות אפילו למראית העין. אמו, שהיתה נוכחת במקום, אמרה לו ברגעיו האחרונים "לכו אל אברהם אביכם ואמרו לו אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" וקפצה אף היא ומתה. את הסיפור הזה מספרים לנו חכמים בכדי להמחיש עד כמה יהודים בכל הדורות עמדו בקשיים גדולים ועצומים, בנסיונות מרובים ואפילו במסירות נפש למיתה בשביל קיום דברי השם יתברך וכפי שנאמר על כך בתנ"ך "כי עליך הורגנו כל היום".

כמו הקשיים המוערמים על המתגייסים ליחידות מובחרות יותר משעל החיילים הפשוטים, דווקא משום היותם ביחידה מובחרת יותר ובתפקיד קריטי יותר, נדע אף אנחנו בבירור, כי אם דווקא בדרכינו לכיוון הקב"ה ולעבר התורה והמצוות, מתגלעים בפנינו קשיים, אין הם מגיעים חלילה בכדי להבריחנו מקיום המצוות ואל לנו לקבל מהם תחושה של ריחוק ושנאה. אדרבה, דווקא מתוך האהבה הגדולה שרוחש לנו אלוקים ודווקא מתוך התגייסותינו לתפקיד גדול וחשוב כל כך, אנו נזקקים להוכיח את כושר הסיבולת הרוחני שלנו, גם בפני מכשולים ואתגרים אלו.