אחי, יש לך פוטנציאל – אתה בן של מלך

אם נשכח לרגע אחד את העובדה הפשוטה, שאנחנו בני העם הנבחר, איבדנו באותו רגע את זכות קיומינו כאן ובכל מקום אחר.

 

אין עם ששרד כל כך הרבה שנים, ללא מולדת, ללא בית מסודר, בכל כך הרבה גלויות ופזורות בארצות שונות. רדיפות בלי גבול, פוגרומים ומלחמות.

 

אם נשכח לרגע אחד מאיפה באנו ולמה זכינו לשרוד, אם נשכח לרגע אחד מי משגיח עלינו ונותן לנו את הכל, נכריז על עצמינו 'כפויי טובה' בלתי ראויים וחס ושלום נאבד את מה שיש לנו.

 

אז בואו נתחיל להעריך את עצמינו !!!

 

הסיפור הבא שסיפר הרב יעקב גלינסקי ממחיש לנו את העניין הזה, סיפור שהוא חווה בעצמו.

 

"בימי מלחמת העולם השנייה" – סיפר – "ריכזו הרוסים שבויים רבים בסיביר, שם העבידום בעבודות פרך. גם אני נקלעתי במהלך המלחמה למחנה עבודה רוסי, בו נאלצתי לשהות ולעבוד בשירות הרוסים. בתוך קהל האסירים בלט אסיר גבוה וזקוף, שהועסק בכל העבודות הקשות והבזויות ביותר. ניתן היה להבחין כי מפקדי המחנה דואגים שלא יוותר מחוסר עבודה – ולו לרגע אחד.

 

"מבוקר עד ליל היה אותו גברתן ממלא בשתיקה את המשימות שהוטלו עליו, ובגמר יום העבודה משתרע על ריצפת הצריף באפיסת כוחות. אוצר קטן היה לו לאותו אסיר: שקית בד קטנה. הוא שמר על השקית כעל בבת עינו, ומעולם לא נתן לאיש לבדוק את תוכנה. טרם לכתו לישון הניחה למראשותיו – ועם בוקר היה מסתירה במקום מחבוא עד הערב, וחוזר חלילה.

 

"דרי הצריף השתוקקו לא פעם לדעת מהו המטמון הסודי שאצור באותה שקית בד בלויה, אבל הוא – שתקן ומופנם היה, כמעט שלא החליף מילה עם איש, ובודאי שלא לגבי תכולת השקית הסודית עליה שמר מכל משמר. לילה אחד,

 

הנחתי את ראשי על דרגשי, והשינה נדדה ממני והלאה. הזמן חלף, שחור הליל העמיק והאפיל – ואני עדיין ער על משכבי. והנה, לפתע שמעתי רחש קל עולה מפינת החדר. משחזר הרעש ונשנה – אימצתי את עיני בחושך, ולא האמנתי למה שראיתי:

 

"לתדהמתי אני רואה את אותו גוי קם בלאט, מוציא חרישית את שקית הבד המפורסמת, ומניחה למרגלותיו. הוא בלש היטב סביבותיו שמא עיניו של אי מי מחבריו לצריף פקוחות והוא רואה את מעשיו, לאחר מכן פתח את השקית בהדרת כבוד,

 

הוציא ממנה מדים צבאיים שמורים ומגוהצים להפליא – ולבש אותם על בגדי האסיר שהיו עליו. היו אלה מדי הצבא הגרמני – כנראה מדיו לשעבר. הוא החליק בידיו את המדים המבהיקים כשעינו בורקות בהתפעמות, ואז נעמד באמצע הצריף ועשה מספר תנועות מהירות וחדות – כאילו פוקד הוא כעת על גדוד ענק העומד לפניו למסדר, מיהר לפשוט את המדים, ושב למיטתו כאילו מאומה לא התרחש.

 

"עם בוקר, התלוותי אליו בדרכנו לעבודה, ותוך כדי הליכה שאלתי אותו: אמור לי, מדוע הנך לובש בחצות הלילה את מדי הצבא הגרמני? האיש החוויר והסמיק חליפות, התבונן סביבותיו לבדוק שהשאלה לא הגיע לאוזני מאן דהוא,

 

ואחר ששכנעתי אותו שהוא יכול לסמוך על דברתי שמפי לא יצא מאומה – אמר לי בזו הלשון: הבט, אני הייתי קצין גבוה בצבא גרמניה. כפי שאתה רואה – אוייבי הרוסים ששבו אותי מנסים לשבור את רוחי בכל דרך. הם מעבידים אותי בפרך, מטילים עלי משימות בזויות שכלל אינן מתאימות למעמדי – וכל זאת כדי להשפיל אותי ולגרום לי להדרדר נפשית לדרגה הבזויה והנמוכה ביותר.

 

"אבל אני איני נכנע להם, ובשום אופן איני מוכן שהעבודות הללו יגרמו לי לחשוב ביום מן הימים שאכן אדם חסר ערך אנוכי. משום כך – בכל לילה לובש אני את מדי הקצונה שלי ולו לזמן קצר, כדי שאזכור מאין באתי! שלא אשכח כי אני קצין גבוה שאלפי חיילים היו נתונים למרותו, ותוצאות קרבות חשובים נקבעו על פי שיקול דעתו!!

 

"במשך הזמן," – סיים הרב גלינסקי – "בעקבות עיסקת חלופי שבויים – השתחרר אותו אסיר מהכלא הרוסי, ואכן חזר למעמדו, ושב לפקד על אלפי חיילים בצבא הגרמני".

 

משסיים את המעשה – הוסיף הרב ואמר: "מאותו קצין גרמני ארור – צריכים אנו ללמוד מוסר השכל חשוב, והוא: שבכל מצב – חייב אדם לזכור את מקומו! הוא חייב לזכור שהוא בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה!