בית כנסת בתיכון בטבריה

הנער הצעיר והחרוץ שעבד בחנות פרחים במרכז טבריה משך את תשומת ליבו של הרב בן ציון קוק שליט"א כבר ממבט ראשון. אולי היה זה הלבוש הבלתי שגרתי – מכנסי ג'ינס, חולצה ורודה ממנה משתלשלות ציציות מהודרות, וכיפה לבנה נוסח יהודה סעדו המתנוססת על הראש, לבוש שעמד בסתירה משוועת לחזות החילונית בעליל של יתר העובדים.

 

אולי היה זה המרץ והחיוניות שהבחור הקרין על סביבתו. הרב בן ציון עדיין לא ידע זאת אבל הבחור, נאור חממי שמו, היה אחד הנערים האהודים והפופולריים ביותר בשכבה ואחד המארגנים הראשיים של מסיבות ליל-שבת לחופי ים כנרת.

 

ואולי חש הרב בתום ובצניעות שאפפו את הבחור שלפניו.

 

כך או כך, המפגש האקראי הזה כמה שעות לפני כניסת השבת, היה תחילתו של קשר שהלך והתהדק עד ליום בו פגשנו את נאור, היום אחד הבחורים השקדנים והמצטיינים ביותר בישיבת 'אחינו' הקדושה בירושלים.

 

"במשך שנתיים הרב בן ציון היה מגיע למסיבות 'עונג שבת' שארגנתי בבית של ההורים בטבריה", מספר לנו נאור. "זה היה בתקופה שבה עדיין למדתי בתיכון חילוני. המסיבות הללו היו "מפוצצות", כל החבר'ה היו מגיעים למרות שכולם ידעו שהעיקר שם היו דברי התורה שנאמרו על ידי רבנים ואברכים. כולם רצו להיות שבת".

 

אבל מה בכלל הביא את הטברייני הצעיר, בן למשפחה חילונית טיפוסית, לארגן בביתו מסיבות עונג שבת?

 

"הכל התחיל שנתיים קודם לכן", מספר נאור.

 

"עשינו אזכרה לסבא שלי ואחד הדודים דיבר ותיאר את החשיבות של יום השבת. אחרי שהוא סיים התפתח בינינו ויכוח בנושא הזה ופתאום קיבלתי החלטה ספונטנית לשמור שבת אחת. אפילו לא ידעתי מה בדיוק כרוך בזה.

 

אבל החלטתי לעשות את זה עבור הסבא. בפועל הדבר היחיד שעשיתי באותה שבת היה למסור את הפלאפון שלי לחבר כדי שהוא יענה לשיחות במקומי. בזה פחות או יתר הסתכמה "שמירת השבת" שלי באותו השלב,

 

אבל כנראה שאפילו לצעדים קטנים שכאלו יש משמעות רבה. עובדה – שבוע אחר כך קיבלתי החלטה שבמושגים שהיו לי אז הייתה עוד יותר דרמטית – החלטתי לחבוש כיפה, לא כזאת סמויה, אלא לבנה, גדולה ובולטת".

 

ומה היו התגובות?

 

"כמובן שבהתחלה צחקו ואמרו לי שזה לא יחזיק מעמד. "זה שיגעון חולף של נאור", כך אמרו. אבל לא רק ש"השיגעון" לא חלף, התחלתי לארגן מנייני תפילה בשעות ההפסקה בחצר בית הספר…".

 

מי הגיע להתפלל?

 

"מי לא? בטיול השנתי כבר היה לנו מנין של 40 מתפללים וה'שטיבלאך' היה בחדר שלי, כולל המנהל שביקש ממני שאניח לו תפילין…".

 

הפופולאריות והכריזמה הטבעית של נאור הבטיחו שכל צעד רוחני שעשה זכה להדים רבים. "החבר'ה היו מתאספים בכל ליל שבת בחוף הכנרת. משועממים, עושים שטויות לפעמים. אמרתי לעצמי: 'למה לא נאסוף אותם למשהו טוב יותר, משהו שייתן להם תוכן לנשמה'.

 

כך נולדו מסיבות עונג שבת האגדתיות שבהדרגה שינו את חייהם של חלק מהמשתתפים ובראשם נאור עצמו ובני משפחתו.

 

"כשהתחלתי כל בני המשפחה שלי היו חילונים. היה איזה חצי שנה שבה אני שמרתי שבת (הפעם, כמו שצריך כי בינתיים למדתי מה צריך לעשות) בעוד שבבית אצלנו הטלוויזיה דלוקה. אבל לאט-לאט התחיל השינוי להיות ניכר.

 

אמא התחילה להתחזק, לאחר מכן בא תורו של אח נוסף שאף הוא התחיל לצעוד במסלול שהתווה נאור ויש גם אחות נשואה, אף היא היום שומרת תורה ומצוות.

 

ונאור עצמו?

 

אחרי כל המהפכים שהוא חולל בטבריה אמר לו רבו שעכשיו הגיע הזמן שידאג גם לעתיד הרוחני של עצמו. "למדתי במגמה טובה של חיל האוויר וכאשר נודע לרכזת שאני מבקש לעבור לישיבה היא נפגשה עם הורי והזהירה אותם שאני אתחרט על כך מהר מאוד ואברח בחזרה לתיכון החילוני. לפני חצי שנה פגשתי אותה ברחוב בטבריה, כשהיא ראתה אותי עם החליפה והמגבעת היא כמעט התעלפה…".

 

כשמשוחחים היום עם נאור קשה להאמין למסלול החיים הדרמטי שהספיק לעבור בשנותיו הצעירות. הוא מונח בסוגיות הגמרא, משוחח בעגה ישיבתית רהוטה, בקיא אפילו בניואנסים הקטנים ביותר. ממש 'בן תורה' מבטן ומלידה.

 

"ישיבת 'אחינו' ממלאה לי את המצברים הרוחניים בצורה שלא הייתי זוכה לה בשום מקום אחר. הדבר הטוב ביותר שאני יכול לאחל לכל בחור שמבקש להתחזק הוא שיעשה לעצמו רב ושיגיע לישיבת 'אחינו'.

 

כאן אני לומד תורה וגמרא והלכה, אבל לא פחות אני לומד בכל יום מהדוגמא האישית שאני רואה לנגד עיני, מדמויות המופת שמקיפות אותי בכל יום. זה הלימוד המלהיב ביותר, המשמח ביותר והחשוב ביותר שאפשר למצוא בחיים".