תלמיד הישיבה שהקים ארגון בינלאומי

התחדשות הטרור האסלאמי ברחובות הערים בישראל מביאה איתה את התמונות הקשות שרבים מאיתנו הספיקו לשכוח. אנשי זק"א באפודים הכתומים, כשהם מתרכזים בזירות הפיגועים הקשים, אוספים ומלקטים ממצאים מהזירה, עושים עבודה יסודית כדי שלא יישאר אף ממצא בודד מוטל בזירה או זרוק בקרן זווית, ואינו מגיע לקבורה הראויה לכל יהודי באשר הוא.

 

בראש הארגון הענק הזה, ששמו יצא לתהילה בכל רחבי העולם, ושאנשיו הוזמנו ללמד את גורמי המקצוע במדינות רבות כיצד יש לכבד את המתים, עומד תלמיד ישיבה לשעבר, אברך מן השורה שגדל במאה שערים וכיום חולש על הארגון הבינלאומי: הרב יהודה משי-זהב.

 

לטובת הגולשים של 'אחינו', פנינו אל הרב משי-זהב, וביקשנו לשמוע ממנו קצת על פעילותו, כמו גם לקבל מענה על שאלות שמציקות לרבים בציבור הרחב.

 

קודם כל, בשם עם ישראל כולו אנו מביעים הערכה והכרת הטוב על הפעילות הרבה שהארגון בראשותך עושה למען הרוגי הפיגועים ותאונות הדרכים, בעיתות חירום ובזמני שגרה.

 

אבל לצד הכרת הטוב, לא פעם קורה שאנשים מביננו תוהים: למה בעצם צריך להשקיע מאמץ גדול כל כך בטיפול בנפטרים, בהרוגים. לא עדיף להשקיע את המאמצים האלו ואת הכסף הזה בבני אדם שעדיין חיים ונושמים?

 

"מי שלא מכבד את המתים גם לא מכבד את החיים", חורץ הרב משי-זהב. "נוסף על כך, אנחנו היהודים מאמינים שאדם וגוף האדם הוא ערך עליון. הוא כלי לנשמה גבוהה. וכמו שאנחנו יודעים לכבד אותו כשהוא חי, גם כשהוא נפטר אנחנו יודעים לכבד אותו, את הגוף שהיה כלי לנשמה גבוהה.

 

"מהניסיון שלנו, שאף אחד מאתנו לא יתנסה, רואים את זה גם אצל החיילים הנעדרים בדרום, וגם בצפון בעבר, משפחה שהקרוב שלה לא הובא בשלמות לקבורה, לא יודעת מנוח.

 

"אחרי רעידת האדמה הגדולה שפקדה באחרונה את תאילנד, הגענו לשם עם משלחת גדולה של מתנדבים שעבדו ועמלו במשך ימים ושבועות כדי להביא לקבורה כל יהודי שנהרג באסון הזה. בארץ לא כל כך דיברו על זה, אבל היו שם 30 הרוגים יהודים, שבעה מתוכם ישראלים, והיתר יהודים מארה"ב וממדינות אחרות.

 

"מתוך 30 הנעדרים, היו לנו מאה אחוזי הצלחה. ובכל פעם כשמצאנו גופה של יהודי נוסף, היינו מתעדים ומתחילים להיערך להעברת הגופה לבנגקוק וממנה לארץ שממנה הגיע אותו מטייל. במקביל היינו באים לבני המשפחות שהמתינו בבתי מלון בבנגקוק, ומבשרים להם את הבשורה המרה שיקירם נמצא כשהוא מת. תופתע לשמוע אבל הם פשוט שמחו לשמוע שמצאנו אותו. הידיעה שהוא גם נהרג אי שם, וגם לא זכה להגיע לקבורה כראוי, היא קשה שבעתיים, כשהגופה מובאת למנוחת עולמים המשפחה מוצאת בכך נחמה, חלקית אומנם, אבל היא שווה הרבה.

 

"כולם זוכרים את אור אסרף שנעדר בנפאל והשקענו מאמצים רבים בחיפוש אחריו. מי שלא היה אתנו שם, כשהודענו לאביו, פטריק אסרף, שמצאנו את גופת בנו, לא ידע מה זה שווה למשפחה לדעת מה קרה לבן שלה. באותם רגעים הרגשתי שהיה שווה להקים כזה ארגון ענק, עם כל העבודה והלוגיסטיקה וההוצאות העצומות, רק כדי לראות את המנוחה שהידיעה הזאת הביאה לאבא של הבחור הזה שנהרג אי שם בארץ זרה.

 

"כך גם במקרה של הבחור שנעדר בראש השנה באומן, או הסיפור עם אייל בלום, צעיר ישראלי שהיה על מטוס של 'ג'רמן ווינגס' שהתרסק בהרי האלפים. הוצאנו לשם משלחת של מתנדבים שעבדו בתנאים קשים במיוחד, בגובה של יותר מאלפיים מטר מעל פני הים, בתנאים טופוגראפיים קשים מאוד, כל פריט וכל ממצא הכי קטן נאסף ברדיוס של יותר מחמישה קילומטרים.

 

"היו שם מאות הרוגים בטיסה ההיא, מעשרות מדינות, ואף אחד לא בא לחפש את גופות ההרוגים. רק בזכות זה שביניהם היה יהודי אחד, הם זכו שבאנו, אנשי זק"א ואספנו את כל הממצאים, עד שמילאנו האנגר שלם עם שקיות מלאות ממצאים, שאחר כך משטרת צרפת עבדה במשך שבועות לפענח את הדנ"א, וכך הובאו גופות ההרוגים לקבורה, בהן גם גופתו של אייל בלום ז"ל. ההורים לא ידעו איך להודות לאנשי זק"א, על העבודה הנפלאה. הם לא דתיים, זה לא עניין של דתי או חרדי, זה בנאדם, יהודי, זה הצורך לראות את שרידיו של קרוב המשפחה המנוח, שיהיה משהו מוחשי שיבהיר לך שהוא באמת מת, שהוא כבר לא איתנו.

 

"פעם חשבתי שהעבודה שאנחנו עושים היא דאגה לכבוד המת. היום אני כבר יודע שזו גם דאגה לכבוד החי. המשפחות אסירות תודה על העבודה שלנו.

 

"ולעצם השאלה שלך, זק"א לא דואג למתים על חשבון החיים, הדאגה היא גם למתים וגם לחיים. כל מתנדב בזק"א חייב לעבור גם קורס עזרה ראשונה, ורובם מתנדבים במקביל בארגוני הצלה שונים. חלק ממתנדבי זק"א עובדים עם איפוד כפול, מצד אחד זק"א, ומצד אחר הצלה. כשהם מגיעים לתאונה הם עובדים עם האיפוד של הצלה, עד שהפצוע מפונה או עד שנקבע מותו. אם נקבע מוות, הם הופכים את האיפוד ועובדים תחת התנדבותם בארגון זק"א. המוטו שלנו הוא קודם להציל, ורק אחר כך לכבד את מי שכבר אי אפשר להציל".

 

עד החתונה, וגם אחריה למדת בישיבה, לא רכשת השכלה אקדמאית כלשהי וכדו'. מאיפה הכישורים האלו להקים כזאת מעצמה ולנהל ארגון בינלאומי שפרוש על פני כמה מדינות, ושמשלחות מטעמו כבר פעלו במאות זירות אסון בכל פינה בעולם?

 

"בראש ובראשונה אני לא הקמתי ארגון בינלאומי. כשהתחלנו זה היה משהו קטן ונקודתי. הפעולה הראשונה היתה בפיגוע בקו 405, כשמחבל דרדר את האוטובוס לתהום מול קריית יערים, בכביש ירושלים-תל אביב. 

 

"לאט לאט הארגון הלך והתרחב, פתחנו עוד ועוד אגפים ומחלקות, רכשנו כלים, ציוד וכמובן גם ניסיון רב, עד שהארגון הפך למה שהוא כיום.

 

"זו גם התשובה לשאלה שלך, להקים דבר כזה לא צריך לימודים אקדמאיים או השכלה מיוחדת, כל מה שצריך זה ניסיון וסיעתא דשמיא. לימוד התורה בישיבה גם הוא תורם את חלקו, הוא פותח את הראש לכיוונים שונים ומגוונים, מלמד אותך לחשיבה פורצת דרך, והעיקר זה הסיעתא דשמיא, הקב"ה ראה שאנחנו עושים כאן דברים טובים למען ילדיו האהובים, והוא עזר לנו בכל צעד ושעל. לפעמים אני עומד ורואה מבצעים שזק"א מוביל, ואני עצמי לא מאמין שהיינו מסוגלים לכאלו הפקות מורכבות ומסובכות, מעבר לים, עם צוותים מיומנים וציוד יקר וכבד. אבל הקב"ה עוזר, ואנחנו כאן כדי למלא את רצונו".

 

היית רוצה להוסיף כמה מילים לסיום?
"אני רוצה רק לומר שהמאמר שאמרו חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה", מתגשם לנגד עינינו יום יום בפעילות של זק"א. כל ילד יהודי שנהרג אי שם ברחבי העולם, שנעדר באמצע טיול בנפאל או בקולומביה, באים יהודים אחרים כדי לחפש אותו, להביא אותו לקבורה. הייתי בהרבה מאוד זירות אסון בחיים שלי, ראיתי נציגים של כמעט כל המדינות בעולם שהגיעו לחפ"קים, ואני אומר לך באחריות מלאה, אף מדינה בעולם ואף ארגון בעולם, לא דואג לאנשים שלהם, לבני עמם, כמו שמדינת ישראל וארגון זק"א דואגים לישראלים וליהודים בכל רחבי העולם. זו התגשמות ממשית של המאמר "כל ישראל ערבים זה לזה", וזו סיבה נוספת להתגאות בכך שאנחנו חלק מהעם הזה".