בשביל מה ללמוד בישיבה?

 

"ללמוד תורה במסגרת של שיעור או ללמוד במסגרת ישיבה זה כמו הבדל בין חי למת", כך מגדיר לנו הרב יהודה עמית את ההבדל בין שתי צורות הלימוד. "אין שום השוואה בין ההשפעה הרוחנית שיש לשיעורים הבודדים הללו לבין לימוד במסגרת מאורגנת ומסודרת של ישיבה".

 

"תבינו", הוא מסביר בסגנונו החביב, "יש היום צימאון גדול לשמוע את דבר ה'. אנשים נאחזים בכל פירור של רוחניות כדי להשביע בו את רעבונם. זהו מצב חיובי ביסודו, אבל הבעיה היא, כלשון הפסוק בספר משלי, "נפש רעבה – כל מר מתוק", כלומר עבור אדם רעב גם מאכלים מרים שאינם מזינים את גופו כראוי נחשבים למתוקים. אנשים מרווים את הצימאון הרוחני בתערובת של כל מיני דברים, אבל הבסיס האמיתי לצמיחתו האישית של בחור הוא רק על ידי לימוד שיטתי ומסודר ואת זה עושים רק בישיבה".

 

אבל הלימוד בישיבה, הוא מוסיף, חיוני לא רק לצורך הלימוד המסודר, זהו גם שלב הכרחי בבניית עולמו הפנימי של האדם.

 

"הישיבה זה לא פקולטה ללימודי תלמוד. הישיבה היא מקום שבו בונים בני אדם. באים אלינו לישיבה אנשים מוכשרים מאוד, כאלו שהתנסו בלימוד בכל מיני מסגרות אקדמיות, אבל זה בכלל לא מכין אותם לחוויית הלימוד בישיבה, כי ישיבה זה משהו שונה לגמרי.

 

הישיבה נותנת לאדם לא רק ידע אלא את כל צורת החיים של תלמיד חכם. איך להסתכל על החיים, איך להגיב ולהתנהג בכל מיני מצבים, איך נראה סדר היום, איזה מידות טובות לפתח ובאיזה צורה. אלו קניינים שניתן לרכוש אותם רק במסגרת שמקיפה את הבחור עשרים וארבע שעות ביממה בקדושה ובתורה, ובחברתם של בחורים אחרים בני גילו המשתוקקים אף הם לעלות והתעלות,

 

מי שנשאר בחוץ ואינו לומד בישיבה פשוט מפסיד את כל המהות הזאת".