כיצד להיות מחנך

אברהם אבינו זכה לחיבה יתרה מהקב"ה, "כי ידעתיו" לשון חיבה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. וכל זה למה? "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" – לפי שהוא מנחיל לדור הבא את דרכי ד' לעשות צדקה ומשפט. הוא מחנך ומורה.

ולהיות מחנך, להיות מורה, אין זה דבר פשוט. זו זכות גדולה וזו חובה גדולה "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" אלו מלמדי תינוקות, שמלמדין ומחנכין אותם בדרך טובה. להיות ממצדיקי הרבים, ממזכי הרבים, זו זכות עצומה, "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו", הקב"ה מדחה מפניו את העבירה שלא תבא לידו. כל עבודתנו היא לעמוד מול היצר, ואת המלמד מונע הקב"ה מנסיון החטא. וכל זה למה? כדי שלא יהא הוא בגיהנום ותלמידו בגן עדן.

 

ובאמת יש בזה גם מצוה של "ללמוד וללמד". כפשוטו. ללמד תורה לאחרים, להיות שותף בהנחלת התורה לדור הבא, להיות שותף ב"מתן תורה" לעם ישראל.

חז"ל לימדונו כיצד צריך להראות המחנך, האם הרב דומה למלאך ד' או לא? ובכלל, מנין לו לתינוק לדעת כיצד נראה מלאך שידע אם הרבי שלו דומה לו?

 

ואולי יש כאן יסוד בעבודתו של המחנך. יש מחנך ויש מחנך. יש מחנך שברגע שיצא מחדר הכיתה, הוא שכח את תלמידיו, ועד למחרת בבוקר, כשנכנס שוב לכיתה, אינו חושב ואינו זוכר את תלמידיו. לפני הצהריים הוא מלמד בתלמוד תורה. מה לעשות? צריך פרנסה. אבל הוא מרגיש שהוא מקריב את עלייתו בתורה למען תלמידיו. הוא כאילו "מתבזבז", שהרי באותן השעות יכול היה לעמול בתורה, לחדש חידושי תורה ולהתעלות. וגם בשעות אחר הצהריים והערב הוא שוכח מתלמידיו. יש לו התחייבויות וצרכים אישיים,

 

הוא חייב לדאוג לעצמו. ויש מחנך שאינו מסיח דעתו מתלמידיו: כאשר סיים את השיעור, מיד מתכונן הוא לשיעור הבא. כל מחשבותיו ורעיוניו סביב תלמידיו: כיצד יקדמם, כיצד ירוממם, והוא מקדיש לכך זמן רב למחשבה. הוא גם מקדיש זמן רב למחשבה כיצד ימחיש לתלמידיו את הפשט בגמ', כיצד יקנה להם מידה טובה נוספת. הוא אמנם מרגיש מבחינה מסוימת שהוא עומד במדרגתו,

 

 וכאילו מקריב את התפתחותו האישית למען תלמידיו. הוא אינו כמו חברו, המלמד האחר, ההולך, זה שאינו שקוע כל היום בעבודתו החינוכית. הוא לעומת חברו עומד ודורך במקום, מוצא לו זמן להמשיך עלייתו בתורה, לפתח את כשרונותיו והשגותיו.

 

"ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", מלאך נקרא "עומד", הוא נוצר בשביל תפקיד אחד. אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. מחנך ומורה צריכים לדעת שיש לו שליחות אחת, תפקיד אחד, עליו להיות בבחינת "עומד", ואז יבקשו תורה מפיהו. הילד מבחין בקלות אם הרב הכין את השיעור: אם הרב חושב ויודע על מצב תלמידיו. ואל יפול רוחו של ה"עומד". של הדומה למלאך ד'. יש לו הבטחה – "מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם", הוא עולה ומתעלה.

 

ועוד יסוד למדנו מאברהם אבינו, כיצד מנחיל אברהם אבינו לבניו את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט – למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. ע"י דוגמא אישית. ראו כיצד אני מתנהג ולכו בדרכי. "בואו אחרי". מורה מחנך שאינו מיישם באופן אישי את מה שהוא מלמד, לא יצליח לצוות את בניו אחריו. אסור שתהיה סתירה בין התנהגות המחנך לבין המסר אותו הוא מבקש להעביר לתלמידים.

 

ובפרשת פנחס כשמשה מחפש מנהיג אחריו, נאמר "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם". אם "אשר יוציאם", למה לי גם "אשר יצא לפניהם"? ואם "אשר יצא לפניהם", הרי אין כל צורך ב"אשר יוציאם"?

 

ברם, הפסוק בא לרמוז בלשונו את הכלל הראשון שבהלכות חינוך: דוגמא אישית.

 

לעולם לא יוכל המחנך לחנך כאשר בעצם אישיותו הוא משדר לילדים את ההיפך ממה שהוא חינך והטיף.

 

ברחוב החילוני אין הבנה לנושא זה. המחנך אינו צריך להיות תואם את המודל שלו הוא מטיף ואולי נכון יהיה יותר לומר כי הוא פשוט לא מתימר להטיף ולחנך. לא במקרה הוטבע המונח "עובד הוראה". כמו פקיד הבנק, אשר אינו חייב להזדהות עם הבנק, גם הוא אינו אלא עובד הוראה, עובד מדינה אשר תחום מחייתו בלימוד ובהוראה.

 

תפקידו של המורה בבית הספר הממלכתי זהה לזה של המלצר במסעדה. האחרון מגיש על גבי מגש את בקשותיהם של הסועדים ואף הראשון מגיש את מה שנדרש ממשרד החינוך, אך למורה, כמו למלצר, אין כל ענין בתכולה שאותה מגיש. הוא רק המכשיר המשמש להעברת החומר, אך אין לו כל סנטימנטים לחומר. מורה כזה יכול לחוש כלפי החומר את מה שחש מלצר צמחוני המגיש צלחת עמוסה בבשר. מישהו ביטא זאת פעם בהומור דק: "וכי בגלל שאני עובד במכבסה לניקוי בגדים, עלי להיות נקי?"…

 

שונה גישתה של ההוראה ביהדות, אין אדם יכול להשפיע בתורה וביראה ללא הדוגמא האישית שהוא מראה לתלמידיו. עליו להיות טופח על מנת להטפיח את האחרים.

 

חסיד אחד בא אל רבו, האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים זצ"ל מסאטמר. הלה היה מלמד לילדי ישראל ב"חדר". היו לו קשיים בעבודתו והוא בא לתנות את צערו לרבו.

 

"אין לי שליטה על הילדים", התאונן החסיד.

 

"וכי מה תרצה? תנור קר לא יוכל לעולם לחמם", השיב האדמו"ר…

 

דברים דומים קיבל גם המגיד מדובנא מרבו הגדול, הגאון מוילנא, וכך מספר המגיד:

 

אני, בהיותי בוילנא, אצל מורי, הוא רבנו הקדוש, הגאון החסיד רבנו אליהו מוילנא זי"ע, שאלתי את פיו לאמר: איזה דרך יבוא השפע ובאיזה אופן ישפיע הצדיק מיראתו גם לבני דורו?

 

השיב לי: משל לכלי גדול, אשר כלים קטנים סובבים אותו מכל צד ואתה תעמוד ותשפוך אל הכלי הגדול בלא הפסק. בעל כרחך, כאשר הכלי הגדול נתמלא על כל גדותיו – אז כל מה שתשפוך עוד יגיע אל הקטנים אשר אצלו, אבל כל עוד אשר היא בעצמה לא נתמלאה. כל שכן שלא יגיע אל הסמוכים כל מאומה. ("אוהל יעקב" פרשת תזריע).

 

הגדול האמיתי אינו צריך ללמד את תלמידיו. די בעצם אישיותו והנהגתו, בינו לבין עצמו, כדי שיראו התלמידים וילמדו. ההסתכלות וההתבוננות בדמותו של החכם פועלות לא פחות ממה שהאחרים מנסים ללמד. מי שבא במחיצתם של רבותינו גדולי הדורות זצ"ל, היה מגיע לכלל יראה, גם אם לא שמע דברי מוסר מפיהם. דמותם היתה בחינת כלי גדול, אשר מימיהם נשפכים לצדדים וממלאים את כל העומד לידם.

 

במשך דורות נוצרה ספרות שלימה של ספרי מעשה רב, ספרים שנכתבו בידי תלמידים ששמשו את רבותיהם ואשר רק עצם קריאתם מסוגלת ליראת שמים. תלמידו של בעל "תרומת הדשן" כתב את ה"לקט יושר" ואילו תלמידיו של הגר"א כתבו מספר רשימות של "מעשה רב". בדורנו נרשמו הנהגותיו של מרן ה"חזון איש" ולאחרונה התפרסמו גם הנהגות גיסו,

 

מרן הסטייפלער זצוק"ל וכן של מרן האבי עזרי זצוק"ל. אלו רק בחינת בבואה של שימוש תלמידי חכמים האמיתי, שימושם של אלו אשר שהו במחיצתם של גדולים אלו. והרי גדול שימושה יותר מלימודה.

 

שימושה של תורה גדול כאשר יש אכן את מי לשמש. כאשר הרב אינו אך מורה למדעי התלמוד, אלא מראה לתלמידיו כי הוא עומד באימה וברתת שעה שהוא נכנס אל תוך הוויותיהם של אביי ורבא.

 

אם הוא מעונין לחנך להתמדה – עליו לשמש דוגמא אישית. אם הוא רוצה לקיים "ושננתם לבניך", אלו התלמידים, הרי עליו לקיים "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", אלו הם כלי העזר לקיום "ושננתם לבניך".

 

"בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון" (מלאכי ב', ו'), בעצם עובדת היותו הולך עימי בשלום ובמישור. שימש הצדיק דוגמא אישית לאחרים ובכך רבים השיב מעוון.

 

זהו פשר אריכות התורה במילותיה: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם", הוא עצמו יצא לפניהם והוא עצמו יבוא לפניהם, ואז ממילא, לאחר שראו את דוגמתו האישית של המנהיג, יהיה בכוחו להוציא ולהביא גם אותם. הוא יוציאם ויביאם לאחר שהוא עצמו יצא לפניהם ויבוא לפניהם.

 

ומשה רבנו אכן שימש כדוגמה אישית. מי שראה את פניו למד יראת ד'. הוא היה בחינת תנור חם, אשר חומו נמשך למרחוק.

ואת זאת עלינו לדרוש מהמחנך ומהמחנכת שיהיו דוגמה אישית.