לבחור את החוויה

החֶברה שלנו תאֵבת-חוויות. כל דבר שמציע טעם, תחושה, התרגשות, הרפתקה או אפילו צליל חדש, מיד צובר פופולאריות.

 

בכל אופן, מתוך כל החוויות האפשריות, האם לא תהיה שיחה עם בורא-כל-החוויות החוויה הגדולה מכולן? אפילו אתאיסט יסכים שאם אלוקים באמת קיים, שיחה עמו תהייה חוויה מעבר לכל קנה מידה.

 

בפרשת השבוע, חווה אברהם התנסות כזאת של שיחה עם אלוקים (ר' בראשית י"ח, א'-ב'), ולמרות זאת, עוזב אברהם את האלוקים באמצע השיחה, כדי לארח שלושה זרים שחלפו ליד אוהלו.

 

איך זה יכול להיות?! לאיזו חוויה עוצמתית יותר ציפה אברהם, שהחליט להפסיק את המפגש שלו עם הישות העליונה?

 

שתי אפשרויות

כדי לנסות להבין את בחירתו של אברהם, נשאל קודם שאלה אחרת: מה נפלא יותר, לאהוב או להיות אהוב?

 

"לאהוב" משמעותו להיות אנושי. "להיות אהוב" זה לא יותר מלהיות פסל – משובח ומהולל, ובכל זאת רק אובייקט פסיבי.

לאהוב אחרים זה לגרום להם הנאה, להעניק להם תחושת ערך עצמי, להרגיש סיפוק מכך שעשינו את העולם הזה למקום טוב יותר – זה ממלא את ימינו במשמעות ובסיפוק.

 

אבל, באופן מעשי, למרות שאנחנו מוצאים סיפוק רב יותר ב"לאהוב אחרים", אנחנו נוטים להשקיע הרבה יותר משאבים במטרה "להיות אהובים". אנחנו משקיעים המון במראה שלנו, במקום מגורינו, במכונית שבה אנחנו נוהגים – בכל מיני דברים שקשורים ב'לגרום לאחרים לחבב אותנו', במקום לעסוק בשיפור חייהם של האחרים.

 

למה אנחנו משקיעים בזה כל כך הרבה זמן, כשלעולם לא נגמור לטפח את עצמנו כדי לרדוף אחרי הערצת הזולת? כאשר אנחנו יודעים עמוק בתוך הלב שבסופו של דבר אין שום סיפוק בחיים של נהנתנות עצמית?

 

נותנים או נוטלים

כל דבר שאנחנו עושים עבור אחרים, אפילו עבור הילדים שלנו, נתפס בעינינו לעתים קרובות כ"לתת מעצמנו". תחשבו על האמירה ש"החלטנו לא להביא ילדים נוספים לעולם, כדי שנוכל לשמור על רמת החיים שלנו."

 

בחיים, אנחנו או נותנים, או נוטלים. כמה שאנחנו נוטים לראות את עצמנו כנותנים, אנחנו לעתים קרובות מאוד אנוכיים בתוכנו. מה שיש לנו, או מה שאין לנו, משפיע על מצב הרוח שלנו ומחליף את המשקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם. אנחנו חיים בעולם של "נוטלים", וזוהי האווירה שכולנו נושמים.

 

ובפרשת השבוע הזה, מדוע הלך אברהם לתת אוכל לזרים באמצע השיחה עם אלוקים? משום שיש משהו גדול יותר מהחוויה הפסיבית של שיחה עם האלוקים, אפילו גדול יותר מההרגשה של "להיות אהוב", אפילו גדול יותר ממילוי התאוות. מה יכול להיות גדול יותר מכל ההתנסויות האלה? להִדמות לאלוקים. לחקות את אלוקים, לצאת מהעצמיות האנוכית, להיות פעיל ולעשות למען האחרים. להיות נותן.

 

"אחרי המעשים נמשכים הלבבות". הפעולות שאנחנו עושים משפיעות על הרגשות שלנו. אם המעשים שלנו מרוממים אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו. אם המעשים שלנו מכוונים כלפי חוץ, אל אחרים, לשיפור העולם – אנחנו נהנים מתחושה של עשייה ברוכה.

 

לעומת זאת, אם אנחנו ממוקדים פנימה, עסוקים רק בלעזור לעצמנו, חסרה לנו אותה תחושה עשירה של הגשמה. לא משנה כמה נצליח לקחת לעצמנו, זה לעולם לא ישווה להרגשה של "להיות נותן".

 

נסו לסקור את הפעולות שעשיתם היום. כמה מהן היו למען אחרים, וכמה מהן לעצמכם? אם בדיוק עובר עליכם יום גרוע, אולי עכשיו תוכלו להבין למה.

 

כדי להפוך את הרעיון הזה למעשי, נסו את התרגיל הבא: ערכו רשימה של החברים שלכם ובני המשפחה הקרובה. במשך שבוע אחד עשו משהו בשבילם. תנו להם מתנה. בלו איתם קצת זמן. ספרו להם על חוויה או רעיון עליו חשבתם. ואז, בסוף השבוע, תבדקו – האם זה השפיע לטובה על השבוע שלכם? אם כן, תהפכו את זה לדרך חיים.

 

[אש התורה]