תרבות הגוף

על סף שנתו המאה נודע לו לאברהם, שהוא בסך הכל בתחילת הדרך. חיים עשירים היו מאחוריו, חיים מלאי פעילות רוחנית שהביאוהו אל קרבת אלוקים שאין דומה לה. ועם זאת מתברר לו שעדיין לא הגיע אל הייעוד האלוקי. עובדה – רק עכשיו בגיל מתקדם שכזה מצווה עליו האלוקים: "ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים… ויאמר אליו… התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז, א').

 

משמע, בכל חייו עד כה חסרה היתה לו… התמימות, שהיא השלמות. הוא, האיש המורם מעם, מחדש האמונה המונותיאיסטית, שהיתה למהפכה הרוחנית הגדולה אשר שינתה את פני החברה האנושית עד לבלי הכר. הוא, שכפועל יוצא מאמונתו הבהירה באלוקים,

 

הגיע אל אהבת האדם במיטבה והפליא במידת הכנסת האורחים שלו – מתברר לו לפתע שסך חייו עד היום על ניסיונותיהם הקשים, על מאבקיו הבלתי נלאים לשלמות אישית, לא היו אלא הכנה. הכנה בלבד, כשלבים בסולם עלייתו אל הפסגה הרוחנית אליה חייב היהודי להעפיל במשך חייו:

"דבר זה חשוב משתי בחינות. הנה אלה אומרים: דיו לאדם שיצא ידי חובתו מבחינה מוסרית ואנושית; בכך יצא גם ידי שמים, וזו גם תמצית שאיפת היהדות. ואחרים סבורים – היהדות היא תחליף לאנושיות. והנה נאמר כאן שאברהם היה בן תשעים ותשע, כאשר נכרתה עמו ברית מילה שהיא ברית היסוד של היהדות, ואלמלא נאמר כך,

 

היינו סבורים שכל המעלות שנאמרו באברהם עד כה היו תוצאה של הברית שנכרתה עמו בנעוריו. אך לאמיתו של דבר כל אלו קדמו לברית המילה. ההגשמה המלאה של ערכי היהדות קודמת למצווה הנאמרת והיה תמים. בריתו של אברהם אבינו היא השלמה נעלה של ערכי האנושיות. עליך להיות אדם בטרם תשאף להיות יהודי. סגל לעצמך את כל ערכי האנושיות ורק אחר כך תוכל להיות יהודי" (רש"ר הירש על הפרשה).

 

הנה פְגשו הצו "היה תמים", בגיל בו נח כבר האדם על זרי הדפנה של פעילותו רבת השנים. בגיל, בו מקדיש הוא את שארית ימיו להרהורים פילוסופיים הטבולים בנוסטלגיה על העבר. בגיל זה נקרא אברהם להמשיך במסע אל השלמות.

מהי אותה שלמות ותמימות הנדרשת מאברהם הישיש?

 

הרי הפסוקים לפניכם: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית שם).

 

זוהי מצוות ברית המילה המוכרת לנו כל כך.מה טמון במצווה זו המובילה את האדם היהודי אל ייעודו, אל תמימותו?

 

דומה, שבהבנת המושג ערלה, הניתן לקליפת עור המוסרת מן האדם בעת ברית מילה, אנו מצליחים להסיר את הערלה מעל פני הרעיון הגלום בעומק מצווה זו.

כי ערלה היא:

"נשווה את הביטויים: ערל שפתים (שמות ו, י'ב) ערלה אוזנם (ירמיה ו, י). יתר על כן ערלה: פרי של שלוש שנים הראשונות; מכל אלו יתברר ש"ערל" הוא מצב של אובדן שליטה: אבדה לאדם שליטה על עצם שמטבעו הוא מסור לשלטונו. אדם הוא ערל אוזן, ערל שפתיים אם אבדה לו השליטה על אזנו ושפתיו ואין הן נשמעות לרצונו. אדם הוא ערל לב אם אין הוא שולט על יצר לבו. הערל הוא במצב של עלפון גמור, של אובדן השליטה על עצמו. איזהו ערל בשר?

 

 מי שאינו שולט על גופו ובשרו. הגוף לא נוצר להיות שליט. הגוף נוצר להיות בשר מבַשֵר ומשרת את הרוח
(רש"ר הירש על הפרשה).

 

ואם זו הערלה, באה מצוות ברית המילה להסיר את הערלה. כלומר:

"הגוף הערל איננו חתום באות הכניעה. משנכרתה הערלה, נחתם כל הגוף באות הכניעה לרוח – היא הרוח המקיימת את חוק המוסר האלוקי. וברית ה' תלויה בראש ובראשונה לא בשעבוד הרוח אלא בכניעת הבשר.

 

ברית ה' עם ישראל איננה מכירה בפיצול נפש האדם – כאילו חובה על הרוח להרקיע לעולמות עליונים, ואילו הרשות בידי הגוף לשקוע במ"ט שערי הטומאה. אלא התנאי הראשון לברית ה' היא הכניעה המוסרית של כל כוחות הגוף, טהרת הגוף היא יסוד לקדושת חיי הרוח" (שם).

 

זוהי אמת היהדות – מלחמה נגד הפיצול בין הגוף ותשוקותיו לבין הרוח וחזונותיו.

 

זוהי התרבות היהודית המאזנת בין הכוחות המנוגדים שבאדם. זוהי התרבות המתייצבת מול תרבות המזרח ותרבות המערב כאחת. מול תרבות המזרח, שאינה יודעת כיצד לשלוט בתשוקות הגוף, שאינה מסוגלת להפעילו נכונה למען נהנה גם מברכת ההנאה הגופנית שטבע בנו האלוקים (על כן בורחת רוח האדם במזרח, תוך דיכוי הגוף, אל מנטרות ערטילאיות המתאיידות בשמי הנירוואנה),

 

ומול תרבות החומר המערבית המשועבדת לתשוקות הגוף, בהתירה לו להשתולל עד אבדנו, בלא שום כוונה להשליט עליו את ערכי הרוח – ניצבת היהדות כמאחדת את הכוחות המנוגדים הללו. ובאמצעות מערך מצוותיה מצליחה היא להשליט את יסודות הרוח על הגוף וכוחותיו ובכך מעניקה לגוף את האיזון ואת ההרמוניה.

 

היטיב להבהיר את הבשורה היהודית הזאת, הלא הוא הקשר ההרמוני בין הגשמי והרוחני שבאדם – אחד מגדולי ההגות היהודית בדור הקודם:

 

"אומרים החכמים בעיניהם: מה אתם רוצים? למה אתם מסבכים את הדברים אשר הם די פשוטים? העיקר הוא שתהיה בן אדם ישר, איש חסד ורחמים אוהב צדק ומשפט, ואז כולם על מקומם יבואו בשלום.

 

"לא יבואו! הניסיון הנורא של ההיסטוריה האנושית מוכיח עליו! הגיונית היא הדרישה להיות ישר ואוהב צדק ומשפט. ולבו של כל אדם נורמאלי פתוח לקולו של החסד והרחמים, ולמרות זאת: איה השלום? למה להעלים עין מן המציאות אשר כל איש ואיש מכירה? הנה כוחות כבירים, נוראים ופראיים תוססים בקרבה של כל הבריאה, וגם בקרבו של האדם.

 

באשר גם הוא חלק מן הבריאה וה"חיה הצהובה" הרוצה להתקיים ויהי מה, היא רק מנמנמת בחדרי חדרים של כל בן אדם, ויהיה בעל "תרבות גבוהה". ואוי לו ואוי לכל העולם אם היא מתעוררת מתנומתה והיא מנתקת את המיתרים של יושר ושל צדק ומשפט, של חסד ורחמים… הלא ימינו כבר דברו!

 

"מה הוא הכישלון הגדול של התרבות האירופית? מה מבדיל בין התרבות האירופית ובין התרבות היהודית? הלא יש חכמה גם בְּאֶדוֹם, וגם חסד ורחמים נמצאים שם וגם אהבת צדק ומשפט?

 

והרי התשובה: התרבות האירופית אינה תרבות גופנית. והתרבות היהודית יסודה תרבות גופנית. לתרבות האירופית הרי הגוף הוא עניין של ספורט בלבד ולתרבות היהודית הגוף הוא עניין של – קדושה. בריתי בבשרכם! התרבות האירופית מתנכרת לכוחות הבלתי מרוסנים של הבריאה ושל הגוף הבריאתי, או מסתפקת לעשות מהם נושא חשוב של האמנות. שם באמנות, היא מגלה את הטרגיות של האדם שנולד חצי מלאך וחצי חיה,

 

ושם היא מציגה לנגד עיני קהל המסתכלים את ה"רשע הגדול" אשר עם כל "תרבותו", מתנכר הוא לכל טוב ורע, ואת ה"חושק הגדול" אשר לא יכול לעמוד בפני חשקו, וקהל המסתכלים מרגישים "חמלה ופחד" כפי דרישת אריסטו, ולא יעלה על לבכם כי אין זו רק אמנות אלא בכל רגע ורגע יכולה היא להיות מציאות נוראה המבעירה את הבערה על כל העולם. אין לאמנות ואין לכל שאר החזונות היכולת לרסן את ה"חיה הצהובה" שבתוך כל בן אדם,

 

יען כי היא חלק הבריאתי שבו, כי כולם אינם מטפלים בה באופן ישיר מן הלידה, וגם מלפני הלידה עד יום המוות. התרבות האירופית היא מזיגה של היווניות והנצרות, של האלהת הגוף ושל המתת הגוף ומן המזיגה הזאת יצא הספורט. טיפול כזה אמנם אינו מספיק.

 

"כל חינוך אמיתי שואף לפתח ולתקן את אופיו ואת תכונתו של החניך. אולם החינוך האירופי הוא בעיקר חינוך שכלי וגם חינוך חזוני, מלבד החינוך הלאומי. אכן הניסיון ההיסטורי מראה כי כל אופיו של האדם וכל תכונתו הם כאלו רק על פי תנאי: כלומר כל עוד שהגוף מתנמנם. ואין אופי ואין תכונה מתקיימים בפני פרוץ הגעש. ואחרי ההתגעשות לעתים קרובות האדם עצמו עומד ומתבונן ומתפלא: מה עשיתי, ואיך יכולתי, כי הוא אינו מכיר את… גופו, והוא לא קיבל חינוך גופני" (דר. יצחק ברויאר, נחליאל עמ' קב-קג).

 

את תחילת החינוך הגופני קיבל אברהם על סף שנתו המאה.

 

הברית נחתמה דווקא באבר ההולדה של האדם. ובכך היה מסר כפול. זהו האבר המבטא מצד אחד את התשוקה במלוא עוזה, ואין כמוהו כעד נאמן אילו אסונות הביאו על עצמן הבריות שלא ידעו לרסנו, לשלוט עליו, לשמור על גבולותיו. והמסר השני הטמון בו הוא שעיקר תפקידו של אברהם הוא להעביר ברית זו לתולדותיו היוצאים ממנו. למען תיבנה החברה האנושית על היסודות הבריאים של האיחוד בין הגוף והרוח. הגוף המקודש על פי דרישות הרוח.