מי צריך עניבה במדבר ?

כבר שבועיים הוא צועד כאן, פוסע בתוך הררי החול הבלתי נגמרים, מטפס על סלעים משוננים ומעפיל ככל יכולתו כדי למצוא את העיר הגדולה שבלב המדבר.

 

"אין כבישים!, הזהירו אותו מכריו , "תצטרך לנווט לבד בכוחות עצמך, תהיה חייב להצטייד היטב, הדרך קשה ארוכה ומסוכנת".

 

הוא ניווט, בעזרת מפות וכוכבים, זווית השמש ומהלך הירח, אפילו הרוחות העזות שנשבו באופן קבוע מכיוון דרום עזרו לו להבין שהוא בכיוון הנכון. אבל שבועיים זה קצת יותר מדי זמן גם בשביל מי שביב מצויד בתחילת הדרך. משטר המים שהנהיג לעצמו עזר לו לשרוד עד עכשיו, הוא השתדל ללכת בשעות הפחות חמות ובשעות הערב והלילה בשעות הלוהטות של המדבר הוא תפס מחסה והסתתר מקרניה הקופחות של השמש, אבל זה לא עזר לו הרבה, גופו התייבש, פניו נצרבו, וברגליו כבר הופיעה לה בצקת מכאיבה.

 

הוא פסע לאיטו, מבין היטב שהוא לא יוכל להחזיק כאן מעמד הרבה זמן אם לא ימצא את העיר היום, או מקסימום מחר, רוחות המדבר ידאגו לקבורתו המהירה תחת החול.

 

ופתאום, כמו משום מקום, צץ לו איש עטוי גילמה מוזרה ועליה תלויות עשרות עניבות.

 

"עניבות! עניבות!" הכריז האיש בקול גדול, "מי רוצה  לקנות עניבות?"

 

–   "העניבות ?! שאל האיש בפה יבש, עניבות באמצע המדבר?!" הוא היה בטוח שלא שמע טוב.

–   "כן, עניבות, טובות, משובחות, צבעוניות. עניבות!" המשיך להכריז לחלל המדבר.

–   "מים ! אני צריך מים!" התחנן האיש .

–   "עניבות!" הכריז זה שכנגדו, "עניבות! עניבות!"

 

הוא המשיך לצעוד. רגליו הבצקתיות בקושי נשאו אותו, אבל הוא המשיך בכל כוחו, וידע שאם ירפה, שאם ייתן לעייפות הגוף להכריע אותו הוא יישאר כאן במדבר לנצח, והוא צעד וצעד וצעד.

 

ולבסוף הגיע.

 

עיר גדולה ומוקפת חומה נגלתה לעיניו במלוא הדרה, עיר יפה וזוהרת, חומותיה הגבוהות עטפו אותה באצילות, וצריחיה הנישאים של העיר נדמו בעיניו כעמודי הצלה וישועה.

"ניצלתי. סוף סוף!" לחש האיש לעצמו ונעמד בפתח החומה.

שוטר במדים עצר את כניסתו והצביע על שלט גדול ומאיר עיניים:

 

"אין כניסה בלי עניבה!"

 

הוא נפל תחתיו מתעלף.

 

את ההזדמנות שלו הוא פספס, הוא לא ידע שצריך עניבות במדבר, והוא לא קנה.

 

אבל אנחנו יכולים עדיין לפקוח עיניים ולנצל את ההזדמנויות שהקדוש ברוך הוא מקרה לפנינו, ולנצל אותם לפני שנגמרים לנו המים.

 

*****

 

"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", מספרת לנו התורה, ומדגישה את הפער שבין נח הצדיק ובין בני דורו הרשעים. כל כך רשעים עד שנגזר עליהם גזר דין מוות של כיליון מוחלט במבול שוצף של מים השוטפים את הארץ ואת יושביה במטרה לטהר אותה.

 

אבל המבול לא הגיע ביום אחד.

חז"ל מלמדים אותנו שנח בנה את התיבה במשך "מאה ועשרים שנה(!)"

 

ולמה כל כך הרבה זמן? כדי לתת לכולם את ההזדמנות שלהם. כל מי שעבר ליד התיבה ושם לב למבנה הענק שנח בונה, היה מבקש לדעת: "היי, נח, מה אתה עושה?"

 

ונח היה מסביר בסבלנות שמעשי בני האדם מושחתים, ושהקדוש ברוך הוא רוצה להביא מבול ולהכחיד את הארץ ויושביה, וכל מי שרוצה להינצל מוזמן להיכנס לתיבה. אבל האנשים היו מסתכלים על נח כעל תימהוני שמסתובב באמצע המדבר ומוכר עניבות וממשיך ללכת, מפספסים את ההזדמנות שלהם. וכשהגיע המבול, ונח כבר היה מוגן בתוך התיבה, התדפקו האנשים על דלתות התיבה,

 

אבל כבר היה מאוחר מדי,

 

הקדוש ברוך הוא כבר סגר את הדלתות, ההזדמנות נגמרה.

 

ואנחנו למדנו, שהזדמנויות חייבים לנצל כשהם נקרות לידינו, לא לבטל בבוז, ואפילו לדחות למחר, פשוט לנצל אותם. כי מי יודע מה יהיה מחר.

 

 

[שלום לעם]