תמים בדורותיו

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו, ט)

 

מפורסמים ביותר דבריו של רש"י המציע את פרשנותם של חכמינו למילה "בדורותיו", הנוספת לתאור צדקותו התמימה של נח: "יש מרבותנו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם – לא היה נחשב לכלום".

 

במה, איפוא, התיחד אברהם אבינו, מעלה שנח לא זכה לה?

 

צורת ודרך ההצלה שבה בחר הקב"ה להציל את נח, אף היא מצריכה עיון, מדוע בחר הקב"ה להציל את נח דוקא ע"י נעילתו משך כשנה בתיבה? וכי לא נמצאה כל דרך אחרת להצלתו של נח?

ואם היתה בנייתה של התיבה כלי ואמצעי להחזרתו של הדור בתשובה, האמנם לא נמצאה דרך אחרת, פשוטה יותר. להשבתו בתשובה? וכי לא יכל נח לפנות לאנשי דורו החוטאים כדרך שפנו נביאי ישראל לבני דורם, באמירת תוכחות ודברי כיבושין?

 

שאלה זו מתעצמת עוד יותר לנוכח השקעת עמל אין קץ שהשקיע נח בבנייתה של התיבה. משך מאה ועשרים שנה התעסק נח בבניינה של התיבה. זמן זה הוא זמן בלתי מבוטל. גם במושגי תוחלת החיים הארוכה שקדמה למבול. יגיעה רבה לוותה את המלאכה עד לרגע שבו נכנס אל התיבה. ואם אמנם היה נח ראוי להינצל מהמבול רק באמצעותה של תיבה, מפני מה הוטרח משך מאה ועשרים שנה בבנייתה?

 

ובכלל, האם זמן כה רב נדרש לבניתה של התיבה?

 

ואם לא די בכל אלה, גם לאחר שנח נכנס אל התיבה אין לו מנוחה מיגיעו. עוד טרם נכנס אל התיבה, הוא מצווה "ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך, והיה לך ולהם לאכלה (בראשית ו', כא) ובתיבה לא נח ולא שקט. הוא היה צריך לדאוג להגשת מזונה של כל חיה וכל בהמה בנפרד. היה עליו לדעת מהו מזונו של כל חי, כיצד הוא רגיל לאכול ומה הם זמני האכילה שלו. אם היתה זו זיקית שלא ידע את מזונה, הרי הדבר הטריד את מנוחתו, ואם בשביל הטרחה המרובה אירע ואיחר את מזונותיו של האריה, הרי שהדבר עלה לו במחיר הכשתו של האריה.

 

לא קלים היו חייו של נח בשנים שקדמו למבול וודאי לא קלים היו בעת המבול, שעה שעול פרנסת בעלי החיים שביקום נפלה על צווארו. נח פרע בעמל מפרך את מחיר הצלתו. מה טעם, איפוא, נדרש לשלם את מחיר הצלתו? מה טעם היתה צריכה מנוחתו של נח להיות מוטרדת בדאגה לכלכלתן של החיות והבהמות, וכי לא יכלו הללו לדאוג לעצמן, כפי שבאו לתיבה בכוחות עצמן?

 

בזוהר הקדוש עמדו חכמינו על לשון הנביא האומר "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" (ישעיה נז, ט) ופירשו כי המבול נקרא בשם "מי נח" מפני שלנח היתה יד בהבאתו, הכיצד?

 

גם נח וגם אברהם אבינו שמעו על פורענות קשה העומדת לפקוד את גויי הארץ. ולשניהם הודיע הקב"ה את אשר הוא הולך לבצע בעולם. אך התנהגותם שונה לחלוטין. בעוד אברהם אבינו נושא תפילה להצלתם של אנשי סדום, ואף נכנס עם הקב"ה במו"מ באשר לאפשרות כי ישנם מספיק צדיקים שיגנו על העיר. שומע גם נח על חורבנו של העולם הממשמש ובא, אך הוא לא עושה כלום למען הצלתו של העולם מאבדון.

 

חז"ל מספרים, כי כאשר יצא נח את התיבה וראה את העולם שומם, החל לבכות על מה שאירע. רק עתה קלט את מימדי האסון, אך הקב"ה השיב לו כי הוא "רועה שוטה" וכי היה עליו לדאוג לכך קודם, לפני שקיעתו של העולם (הזוה"ק).

 

אברהם אבינו לא שקט ועשה כל שבידו כדי להציל את חמש ערי סדום ועמורה. ומאידך גיסא, נח שמע כי כליה נגזרה על האנושות כולה, אך הוא לא עמד בתפילה להתחנן על בני דורו. מסיבה זו, מפרש הזוהר, נקראו מי המבול על שמו, שהרי אפשר והיה המבול נמנע בעקבות תפילתו של נח, ונמצא, איפוא, כי חלק לו במבול.

 

הסתגרותו של נח באה לידי ביטוי לא רק בהימנעותו מלהתפלל על ביטולה של גזירת המבול. היא באה לביטוי גם בכך שלא לימד את האמונה ומצוותיה לבני דורו. בעוד היה אברהם אבינו עוסק בהפצת האמונה ובקריאת שם ד', כנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט), הסתגר נח בארבע אמותיו ולא הביא את אורה של האמונה אל ההמונים. הוא לא ניסה להוכיח את בני דורו וממילא לא היו לו מבקרים ומחפשי מומין, כגורלם של רבנים המוכיחים לבני קהילתם, אלא "איש צדיק תמים היה בדורותיו" מקובל על בני דורו, אשר לא שנאו אותו, וזאת מפני ש"את הא-לקים התהלך נח", ולא עם אנשי סביבתו ("אפריון" לגאון בעל "קצור שו"ע").

 

על גדול הדור מוטלת האחריות לבקר, להוכיח וללמד תורה לאחרים, וכאשר אין הוא מוחה באלה שבכוחו למחות בהם, הרי שקולר חטאותיהם תלוי בצווארו. המשנה מספרת כי פרתו של רבי אליעזר בן עזריה היתה יוצאת בשבת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, אשר אסרו את הדבר משום משוי. מבואר בגמ' (שבת נד), כי לא פרתו היתה אלא פרת שכנתו ונקראה על שמו, כמו מי המבול שנקראו על שמו של נח, מפני שלא מיחה בה.

 

זהו שאומר רש"י משמם של רבותינו, כי אילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום. ודאי שאילו היה בדור צדיקים היה מתעצם בצדקותו יותר ויותר, אך את מעלת הבאת דבר ד' לבאי עולם, שאפיינה את בית מדרשו של אברהם אבינו, לא היה לו, ובזה לא היה נחשב לכלום. הוא היה אכן "צדיק תמים", כלומר "גבר זכאי שלים", בתרגום האונקלוס, אך בנקודה זאת חטא. היה עליו, איפוא, לשאת בתוצאותיו של עונש ותיקון, אשר מהותו תהיה בחינת תשובת המשקל למה שפגם, ואם חטא בחוסר תשומת לב לזולת, ובהעדר עשיה מספקת להשבתם בתשובה, הרי שתיקונו היה צריך להיות דאגה רבה למענם של האחרים.

 

היתה אפשרות להציל אותו בדרך שאינה דורשת הכנה כה רבה, בת מאה ועשרים שנה. אך הקב"ה רצה שיהיה עסוק בפרהסיא בבנינה של התיבה. עיסוק זה גרם, מטבע הדברים, להתענינותם של עוברים ושבים, אשר חפצו לדעת למטרת עיסוקו הבלתי פוסק, ואז, כאשר נח ענה להם, מן הסתם החלו להתווכח עמו, הם שואלים והוא עונה, וכך, על כורחו נכנס נח לפעילות של קרוב רחוקים ועשיה למען החזרה בתשובה, תוך שהוא חוזר ומזהיר שוב ושוב מפני אסון המבול המתקרב ובא.

היה בכך גם אופן ענישה לנח, דרך שבה ניתן היה לו לתקן בעמל רב את אשר עוות ולדבר עם ההמונים שפקדו את אתר הבניה.

 

זוהי, איפוא, הסיבה לבניתה של התיבה וזו גם הסיבה לזמנה הממושך.

 

גם עצם שהותו של נח בתיבה היתה, במידה מסויימת, עונש, עונש של כפרה, על כורחו למד נח בתיבה עד כמה יש לעשות למען הזולת. אפילו הכנת האוכל טרם הכנסתו לתיבה לא היתה ענין של מה בכך, הוא "הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות לצבאים, זכוכית לנעמיות", לכל בעל חיים את מאכלו הראוי לו, הוא גם דאג מראש להכין שתילים לנטיעתו של העולם מחדש לאחר המבול, "הכניס עמו זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים וגרופות לזיתים" (בראשית רבה פרשה ל"א).

 

המבול התחיל, אך העבודה הקשה לא נגמרה, משך כל שעות היממה עמדו נח ומשפחתו לשירותם של היצורים השונים שנכנסו עמם לתיבה. על המילים "וישאר אך נח" (בראשית ז', כג) מפרש רש"י: "היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר המזונות לארי והכישו", משך כמעט שנה שלימה שהה נח בתיבה, כאשר כל ישותו עשיה תמידית למען המשך קיומו של היקום. אולי לא עשה די להצלת העולם ממבול, אך עתה פעל רבות לשימור כל האנושות שהופקדה תחת ידיו וידי בני משפחתו.

 

נמצא שלא רק בנייתה של התיבה היתה אמצעי תיקון וכפרה לנח, אלא גם בעצם השהות בתיבה היה משום אמצעי כפרה ודרך חינוך.

 

מעתה נבין מדוע לא יצא נח ביוזמתו מהתיבה וחיכה עד שקיבל רשות לצאת, שכן, אם השהות בתיבה אינה אלא הצלה, הרי משעה שאפשר לצאת, מותר היה לנח לצאת, שהרי הכל לטובתו, אך אם היה כאן עונש וכפרה, הרי שצריך נח לקבל אישור לכך שתם עונשו והוא ראוי לצאת לחופשי. ואמנם, הארץ יבשה והיה אפשר לצאת, אך נח ממתין: "ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ וידבר א-לקים אל נח לאמר צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" (בראשית ח', יד, טז). כי היה צריך היתר מיוחד כדי לצאת.