דם האדם – באדם

ביום שיצא נח מן התיבה נאמר לו: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט', ו'). מדוע המסר החריף הזה לא נקלט כראוי בלב האנושות?

משום שסוף הפסוק נשכח כליל: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (שם). נקודת התצפית שממנה אנו משקיפים על האדם קובעת את ההתייחסות כלפיו.

 

ד"ר י.ה. ייבין מחדד דילמה זו ומציגה בפנינו במלוא הבהירות והאכזריות:

"העולם ללא אלוקים, הוא עולם ללא שחר, אבל, הוא גם עולם ללא חטא, כיוון שהכל מותר בו. שכן אם ההוויה אינה אלא תנועה מסויימת של פרודות חומר, שוב לא ייתכן בעולם שום חטא. שהרי לא ייתכן חטא לגבי אוסף פרודות חומר גרידא, ללא נשמה, ללא חלק אלוק ממעל.

 

הרוצח שפילח בסכינו את לב חברו, יכול לטעון לפי זה: "למה תדונו אותי, וכי מה פשעתי? בכוח התנועה שעשיתי בסכיני, התגברתי על כוח ליכודן של כך וכך מולקולות חומר. בתוקף חוקים פיסיים מסויימים הנוגעים לתנועת נוזלים, והלחץ הבא מכוח השאיבה של הלב, יצאה מאותו פצע כמות מסויימת של נוזל אדום (שאדמומיותו נגרמת על ידי תרכובת ברזל, המכונה המוגלובין), מה שגרם למותו של הפצוע. הווה אומר, לשינוי מסויים בתנועות הפרודות שבאותו גוף. כלום בעד שינויים כאלה בתנועות של פרודות חומר, שאינן אלא פיסיות וכימיות בלבד – ראוי אני לעונש? וכי מה פשע פשעתי?"

 

תאמרו: הנמקה מתועבת, ציניות שטנית יש בגלגול טענות שכזה. אבל לאמיתו של דבר, אין הן אלא הסקת המסקנה האחרונה והבלתי נמנעת מההבחנה שהעולם הוא בלי אלוקים. לפי זה, כל תופעות החיים – וחיי אדם בכלל – אינן אלא תנועות סיבוב מסויימות של פרודות חומר.

 

כי ברור הדבר: ללא אלוקים, ללא היותם של הבריות עשויים כדמותו וכצלמו של אלוקים – לא יתכן כל חטא ופשע".

 

המלים "בצלם אלוקים עשה את האדם" אומרות:

האדם הוא נשמה עם גוף, ולא להיפך. ביצור זה, שהביולוגיה שלו דומה לחיות ולבהמות, טמון ניצוץ מעבר לבריאה החומרית. זהו ניצוץ החיים שחדר אליו מן ההווייה האין סופית.

 

ניצוץ זה אינו פונקציה של החומר. הוא מבשר על מציאותם של החיים כאיכות מסתורית, שלא ניתן למדוד בכלי מדידה אנושיים. זוהי איכות שהאדם זכה לה היישר מן האלוקים, כמאמר הפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב'). כלומר, בנשמה זו המפעילה אותנו, נוצר המגע עם הרוחני, עם האין סופי. זוהי נקודת המפגש בתוכנו עם האלוקים.

 

על כן, כה מתועב הוא הרצח בעיני התורה, עד כי מזעזע הוא את אושיות היקום כולו. על כן, זועקת היהדות בבהירות ובנחרצות, לזכותו של הגוסס להארכת חייו, אפילו יימשכו רק עוד דקות מספר.

 

מי יודע, אולי דווקא באותם רגעים אחרונים לחייו – רגעי הפרידה מן העולם הזה – תעלינה בלבו המחשבות הטהורות ביותר. מחשבות שבכוחן להוסיף רבות לנשמתו. מחשבות ורגשות המסוגלים להניע את עולמותיו הפנימיים הרוחניים.

 

איה הוא איפוא השופט, הרופא או קרוב המשפחה, שבידם הזכות לגזול רגעים אלו מן ההולך לבית עולמו? כלום פלא הוא, שלאור השקפתה על החיים, קוראת התורה למעשים אלו רצח?