מי נח

"איש צדיק תמים היה בדורותיו". (בראשית ו', ט').

 

בתארים נשגבים אלו מתארת התורה את נח. בדור של רשעים גמורים היווה אות ומופת לרבים. הוא הוכיח שאף בדור כה שפל יכול האדם להתהלך בתומו.

 

ספר חייו מתחיל ב: "אלה תולדות נח" (בראשית ו', ט') – תולדותיו של צדיק זה היו מעשיו הטובים.

 

נח זכה לתפקיד שלא זכה לו אפילו אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה עמו נכרתה ברית עולם שלא יהיה עוד מבול על הארץ לשחת כל בשר. את העובדה שאנו חיים, קיימים וזוכים להנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק, שבזכותו ובכח מעשיו שרד העולם לאחר המבול.

 

אולם, יחד עם זאת מטבע צרובה בעלבון נכרתה עם שמו. ישעיהו הנביא בהתנבאו על אודות הגאולה מזכיר: "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך" (נ"ד, ט'). מן הראוי להבין את פשר הביטוי "מי נח"? וכי מי המבול היו מימיו של נח? והרי להיפך, אילו היו כולם כמותו, לא היה יורד מבול לעולם. ואם כן, מדוע מכנה הנביא את המבול בשם "מי נח", כאילו ירד באשמתו?

תביעה היתה כלפי נח על שלא פעל ולא השפיע על בני דורו במלוא העוצמה. ראוי היה לו לנח להתאמץ לא רק למען השתלמותו העצמית, אלא גם כדי להציל את האחרים. מכיוון שלא עשה כן, קרוי המבול על שמו: "מי נח", כאילו הוא היה שותף למי המבול שבאו על הארץ.

 

חשוב להסביר: העובדה שנח לא התפלל על בני דורו, לא נבעה חלילה מרוע לב. כל מהלכיו נבעו מתוך צדקות. והיא היתה תולדותיו.

 

צדקותו היא זו שהורתה לו שעל רשעים כה ירודים אין להתפלל. יחד עם חובתו לבנות את התיבה במשך מאה ועשרים שנה כדי להוכיח את בני דורו ולהתריעם מפני המבול הקרב ובא, לא נשא עליהם תפילה.

 

פרט זה נדרש לו לגנאי. כל חישוביו היו צריכים להתבטל לנוכח העזרה הרוחנית שהיה עליו להגיש לזולת כדרך שהתפלל אברהם אבינו על אנשי סדום, למרות רשעותם ולמרות שדרכם היתה מנוגדת באופן קוטבי לדרך חייו.

 

"מי נח" הפך למטבע לשון המורה כי על כל אדם מוטלת האחריות לדורות להתפלל על בני דורו ולבקש מהבורא שיסייע להם לשוב עדיין ולתקן דרכם. אין מצב אבוד. בכל מצב עדיין נותרה התקווה, ועמה – הצורך בתפילה.

 

['ערכים']