בשבילי הפרשה – פרשת נח

 

ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם (ו, יג)

 

לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח, א). רבים מקשים וכיון שמלאו ידיהם בכל שלושת עבירות החמורות, למה לא נחתם דינם אלא על הגזל.

 

ויל"פ כי ודאי אין הכי נמי עונש דור המבול וגזר דינם הי' על כל עברות שעברו, ודקדק רש"י לומר כי לא "נחתם" גזר דינם אלא על הגזל, היינו שחתימת הדין בעבירותיהם היה על הגזל, כי על הגזל לא היה שייך לדונם בתחילת הדין אלא רק בחתימתו. וכמו דקיי"ל אין בי"ד נזקקים על פחות משוה פרוטה, ורק אם כבר ישבו לדון בדבר אחר, מגלגלים דינם גם על פחות משוה פרוטה, והרי דרשו חז"ל כי היו גוזלים פחות פחות משוה פרוטה, ועל כן העונש על גזילתם לא נעשה אלא בחתימת גזר הדין ולא בתחילתו.

(חנוכת התורה)

 

ובאופן אחר אפשר לומר, דהנה אחז"ל (ויקרא רבה פי"ז) אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה, וכאשר מושת עונש שמים על האדם נפרעין מממונו תחילה ורק אח"כ אם אינו שב בתשובה נפרעין מגופו ונפשו.

 

א"כ יש לתמוה למה היה תחילת עונש דור המבול במיחוי נפשותם מעל פני האדמה ולא נענשו מתחילה בממונם ורכושם, הוא אשר אמרו חז"ל כי לא נחתם גזר דינם למיתה אלא מפני הגזל, והיינו כיון שהממון שהיה תחת ידם גזול היה,

 

ולא היה בכלל קניינם, ועל כן לא היה ניתן להענישם בממונם, כי לא היה להם ממון משלהם, ואך עושק וגזל היה תחת ידם, וממילא לא נותרה ברירה אלא לגזור דינם למיתה, אכן לו לא היו עוברים על גזל, והיה תחת ידם ממון כשר היו נפרעין תחילה מממונם וכדרכו של הקב"ה ליפרע תחילה מן הממון, ושמא לא היו מגיעין לידי מיתה, ורק מפני הגזל נחתם גזר דינם מיד ומיתה.

 

הוא אשר אמר הכתוב "עושה עושר ולא במשפט – בחצי ימיו" (ירמיהו יז, יא), אשר עושרו בא לו שלא כדין וכמשפט, וגזל הוא בידו, איהו דאפסיד אנפשיה, כי לא תהיה אפשרות להענישו בממונו, ויהיה מן ההכרח להענישו במיתה בחצי ימיו.

(מלא העומר)

 

קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם וגו' (ו, יג)

 

'כי מלאה הארץ חמס' לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (רש"י). והנה הכתוב אומר חמס ואיך פירש רש"י דהיינו גזל, והרי אמרו (ב"ק סב, א) מה בין חמסן לגזלן חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי.

 

אכן זה ודאי כי היו מלאים בכל העוונות וכמדרשי חז"ל, ועונשם היה על עוון גזל, ומה שדקדק הכתוב לומר חמס הוא לפרט כי סיבת חיתום גזר דינם על עוון זה הוא מחמת חלק זה של חמסנות המונח בכל גזילה.

 

דהרי הקשו כל המפרשים מה טעם נפרעו על הגזל טפי מאידך עבירות חמורות שעברו דור המבול, והוא אשר פירט הכתוב דודאי על כל עוון הרי יתכן ויחזרו בתשובה ולא היה הקב"ה ממהר ליפרע מהם דאולי ישובו, אכן על הגזילה אף שהיא ניתנת להשבה כל זה דוקא כשהדבר בעין ואז בהשבתו תיקן עבירתו, אכן כאשר הדבר נתכלה כגון דבר מאכל וכדו' אף שהוא מצוהו להשיב דמי שויו מ"מ לא תוקן האיסור לגמרי כי הרי חמס את חבירו, ועל החמס הוא עובר אף ששילם דמי שויו,

 

 ועבירה זו של חמסנות לא תיקן. וכיון שהיו דור המבול גוזלים דברי מאכל וכמבואר במדרש (ב"ר לא, ה) והרי נתכלה הדבר וא"כ שוב אין יכולים לתקן את עיותם ולעולם אף אם את הגזל ישיבו בדמים, תהיה עבירת החמס בידיהם על הבעין שכבר כילו, ועל זאת נחתם גזר דינם על החמס שבגזל.

(פנים יפות)

 

קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ (ו, יג)

 

א"ר יוחנן בא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עבור על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל (סנהדרין קח, א), ומה טעם אכן נענשו על הגזל, בה בשעה שעברו על העבירות היותר חמורות כע"ז וגילוי עריות,

וכמו שאמרו חז"ל ודרשו מן הפסוקים, וכי תימא שעיקר עונשם הוא על חטאי בין אדם לחבירו, הרי גם גילוי עריות בבחינת החטאים הללו, ובמה נתייחס גזל דקיל מינה ואעפ"כ עליו נחתם גזר דינם.

 

אכן דרשו חז"ל על המקרא (שמות כב, כא-כב) כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. ואמרו במכילתא, יכול אם אינו צועק איני שומע, ת"ל שמע אשמע, הא מה ת"ל אם צעק יצעק, ממהר אני לפרע ע"י שהוא צועק יותר מאינו צועק. נמצינו למדים הנהגתו של מקום אשר צעקת העשוק היא סיבה להיפרע במהרה, וא"כ א"ש דאף שחטא גילוי עריות גם הוא חטא שבין אדם לחבירו, אכן היה זה ברצון, ולא היתה צעקה על כך כלל, ורק כשפשטו ידיהם בגזל עלתה צעקת הנגזלים למרום, כדי למהר ולהחיש הפרעון מן החוטאים, וכך נחתם גזר דינם.

(רבי יצחק זאב הלוי סאלאוויציק)

 

עשה לך תבת עצי גופר (ו, יד)

 

הנה בגמ' (ע"ז מד, א) יליף מהא דכתיב עשה לך שרף, לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ע"ש. ואי הכא אמרינן נמי דלך היינו משלך צ"ב הטעם.

 

ויש לבאר עפ"מ דאיתא (סנהדרין קח, ב) כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בהם עבירה, ע"ש. והנה דור המבול היו מרכיבים מין בשאינו מינו (וזה נאסר להם לחד מ"ד דבני נח נצטוו באיסור הרכבת אילנות ועי' סנהדרין נ"ו, ב). אשר לכן נצטוה שיקח משלו ולא משל אחרים שבאו ע"י כלאים.

(צפנת פענח)

 

צהר תעשה לתיבה (ו, טז)

 

צהר, יש אומרים חלון (רש"י).

 

לכאורה קשה דא"כ מדוע נאמר 'צהר' ולא נאמר בפירוש חלון, עוד קשה דבהמשך הפרשה (ח, ו), מפורש שקראו הכתוב בשם חלון שנאמר 'ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה', וצ"ב שינוי הלשון דבתחילה נאמר 'צהר', ובסוף נאמר 'חלון'.

 

ונראה ליישב, דהנה לכאורה יש להקשות על מה שנאמר 'ויפתח את חלון התיבה אשר עשה' מפני מה הוצרך הכתוב לומר דנח עשה את החלון בתיבה, דמה נפקא מינה מי עשה את החלון, וי"ל ע"פ הגמרא בב"ב (נט, א) 'אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא יש לו חזקה', ופירש הרשב"ם 'חלון העשוי ליכנס ממנו אור במקום אפל לא בעינן צורת חלון אלא אפילו כל שהוא יש לו חזקה, דחלון העשוי לאורה מילתא דקביעותא דכל הימים אדם צריך לאורה, וכיון שעשה חלון זה לכל הימים עשאו,

 

והיה לו לבעל חצר למחות בתוך ג', ומדלא מיחה איכא למימר דברשותו עשה', ומשמע דסתם חלון אינו עשוי לאורה ואינו קבוע, ולפ"ז י"ל, דבאמת ציווי הקב"ה לנח היה שיעשה חלון לאורה ומימילא יהיה לו קביעות בתיבה, שהרי המבול היה שנה תמימה, ולכן נאמר לשון 'צהר' שהוא מורה על חלון המשמש לאורה, אמנם נח לא עשה אלא חלל בעלמא שאיו מועיל לאורה אלא להכניס ולהוציא משם, כיון שהיה מקטני אמנה, ולכן לא עשה דבר שהוא קבוע, ולכן נאמר 'ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה', והיינו שהוא עשה חלון לפתיחה בעלמא ולא לאורה, ולכן נאמר לשון 'חלון' המורה על חלון לפתיחה בעלמא ולא לחלון המשמש לאורה.

(דברי דוד)

 

ואני הנני מביא את המבול וגו' (ו, יז)

 

וכיון שאמר הקב"ה הנני מביא מה הוצרך להקדים 'ואני', אכן נראה כי שנה הכתוב לרמוז בזה הא דכתב רש"י על המקרא (לקמן ז, יב) ויהי הגשם על הארץ, שמתחילה הוריד הקב"ה את המבול ברחמים כדי שאם יחזרו בתשובה יהיו גשמי ברכה ורק לאחר שלא חזרו נעשה למבול, ודבר זה בא הכתוב לרמוז באמירת 'ואני הנני' שהרי אמרו חז"ל (תענית ב, א) דשלשה מפתחות בידו של הקב"ה ולא נמסרו ביד שליח ואחד מהן מפתח של גשמים, ומכך דאמר הכתוב ושנה ואני הנני, הרי למדים אנו כי נעשה דבר על ידי הקב"ה בעצמו ולא על ידי שליח, והיינו מפתח גשמים, לרמוז כי תחילת המבול יבוא בצורת גשמי ברכה.

(רבי יצחק זאב הלוי סאלאוויציק)

 

ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך וגו'. שנים מכל יבואו אליך להחיות (ו, יט-כ)

 

הרמב"ן עומד על כך, דלהלן גבי הבהמות הטהורות נאמר 'מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה', ולא נאמר בהם 'יבואו אליך' שיבואו בעצמם, אלא 'תקח לך'. ובאר בזה הרמב"ן 'ובאלה לא אמר שיבואו אליו אלא שהוא יקח אותם, כי הבאים להינצל ולחיות להם זרע באים מאליהם, אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבואו מעצמם להשחט'.

 

ולכאו' צ"ע, דוכי לא יעדיפו אותם הבהמות שעומדות להשחט לבא אל התבה ובזה להינצל מן המבול, על פני אפשרות כחידה ממי המבול, והלוא אדרבה טוב להן להאריך ימים עד לאחר המבול ואז ליקרב ע"ג המזבח מאשר להימחות מעל פני האדמה.

 

ואמנם, באותה שעה עוד היתר האפשרות שדור המבול ישובו בתשובה וא"כ לא יהיה מבול, ואולם את הקרבנות היה נח מקריב בכל מקרה בין אם יהיה מבול ובין אם לאו.

 

לפיכך לא גזר הקב"ה על הבהמות העומדות להישחט שיבואו מעצמן, שהרי כך אין סכנתם וודאית דיתכן שלא יהיה מבול ולא הם יוקרבו ע"ג המזבח, משא"כ באופן שהולכים לתבה, דאז סכנתם וודאית שהרי יוקרבו ע"ג המזבח.

(חתם סופר)

 

ואתה קח לך מכל מאכל וכו' והיה לך ולהם לאכלה (ו, כא)

 

הקדים הכתוב אכילתו של נח גופיה לאכילת הבהמות ובעלי החיים שהיו בתיבה, מדאמר 'לך ולהם', והוא בהיפוך מה שדרשו בגמ' (ברכות מ, א), אקרא דונתתי עשב לבהמתך ואכלת ושבעת, שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו, דבעינן ונתתי לבהמתך והדר ואכלת. אכן יש לבאר כי נח לא היה בכלל חיוב זה של הקדמת בעלי חיים באכילה,

 

דכל זה הוא בבהמות הקנויות לו קנין הגוף, אכן קודם שיצא נח מן התיבה הוי היה אסור באכילת בשר, (כדאיתא בסנהדרין (נט, ב) שלא הותרו חית הארץ לאנשים עד אחר המבול, ואף כי הותר להשתמש בהם מ"מ היה אסור לאוכלם). נמצא כי לא היה שייך קנין גוף בבהמות, ולא הותרו אלא להשתמש בהם, וא"כ ל"ה שייך בהם כי אם קנין פירות בעלמא, ובזה אין מחויב להקדים אכילתם, וכל דין הגמ' הוי אחר שיצא מן התיבה והותר לכל באי עולם אכילת בשר בעלי חיים ושייך בהו קנין הגוף, ובזה מחויב להקדים אכילת בעלי החיים הקנויים לו בקנין הגוף.

(רבי יצחק ירוחם דיסקין)

 

 

מכל הבהמה הטהורה תקח לך (ז, ב)

 

הטהורה העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה (רש"י).

 

צ"ב מה הראיה מכאן שלמד נח תורה, שמא נתן לו הקב"ה סימנים בבהמות מה טהור ומה טמא ולא היה צריך ללמוד בשביל זה את התורה.

 

ונראה לבאר, דאם היה הקב"ה נותן לו סימנים מה אסור ומה מותר, הרי שאין זה שייך לדיני טומאה וטהרה אלא לדיני איסור והיתר, אמנם כיון שנאמר מכל הבהמה הטהורה מוכח דלא היה זה ציווי רק בגדרי איסור והיתר, אלא מוכח שלמד את התורה, והיינו שלמד שהלכות אלו הם בגדרי טומאה וטהרה ולא בגדרי איסור והיתר.

 

וראיה לזה מהגמרא בזבחים (קטז, א) 'מי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא, אמר רבי אבהו אמר קרא והבאים זכר ונקבה הבאין מאליהן'. ולכאורה קושית הגמרא 'מי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא' צ"ע, הרי אפשר דהקב"ה נתן לו סימנים מה אסור ומה מותר, אלא ע"כ דזהו גופא כוונת הגמרא להקשות מי הוה חלות דין של טומאה וטהרה, שמא לא נאמר לו אלא מה אסור ומה מותר.

(רבי יצחק זאב הלוי סאלאוויציק)

 

מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו (ז, ב)

 

ומבואר דמן הבהמה הטהורה, דבני נח מקריבין טהורין אבל לא טמאין.

 

ויל"ע בעיקר הך דינא אי הגדר דנלמד לקרבנות שם טמאה וטהורה, והשם טמאה הוא הגורם, והיינו מה שהוא אסור לישראל בתורת בהמה טמאה, או דהוא ילפותא על המינים דבעינן מינים הטהורים כגון בקר וצאן וצבי וכיו"ב.

 

ונפ"מ בקלוט לר"ש דס"ל דטמאה שיצאה מן הטהור טמאה, ומ"מ נקט מרן הגר"ח דל"ה מין טמא רק איסור גרידא, א"כ תלוי בספק הנ"ל, דאי השם טמאה גורם י"ל דהוי שם טמאה, ואי המין גורם ל"ה מין טמא. וכן נפ"מ לשי' האחרונים דטהור היוצא מן הטמא אינו בגדר 'בהמה טמאה' ומין טמא רק איסור אכילה גרידא.

 

ויש לדון גבי ב"נ, ותלוי לכאורה בספק הנ"ל, דאי המין גורם אי לא הוי בגדר מין טמא כשר להקרבה, אבל אי הטומאה גורמת אפשר דאסורה לב"נ, אכן י"ל דאף אי השם טמאה הוא הגורם, מ"מ ה"מ אי הוי איסורא דבהמה טמאה אבל אי הוי איסור מחודש של 'יוצא' י"ל דל"ש לב"נ.

(רבי שמואל יעקב בורנשטיין שליט"א)

 

ויבא נח ובניו וכו' מפני מי המבול (ז, ז)

 

אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים (רש"י).

 

והיאך יתכן כדבר הזה, נח הרי היה איש צדיק תמים בדורותיו ושמע מפורש מפי עליון ואני הנני מביא מבול, ועוסק בבנין התיבה מאה ועשרים שנה, ועדיין חסר הוא בשלימות אמונתו בקיום דבר ה'.

 

אכן ודאי ידע נח כי אם לא ישובו בתשובה יבא המבול כדבר ה', אלא שהרי אמרו ז"ל (סנהדרין קח, ב) שנתן להם הקב"ה ז' ימים נוספים לדור המבול אולי ישובו בתשובה ויסור חרון אפו, והיה בוטח נח כי מתוך רחמי השי"ת אף כשיבוא הזמן המיועד למבול יוסיף הקב"ה לדחות את הקץ שמא ישובו בתשובה, וכי תימא א"כ למה נחשב נח מקטני אמנה, והרי האמין בכל לבו,

 

 ורק טעה בשיקול דעתו עד היכן יתן להם הקב"ה זמן נוסף כדי לחכות עליהם שמא ישובו לפניו, אלא עיקר התביעה על נח שכיון שאמר לו הקב"ה בא אתה וכל ביתך אל התיבה היה לו לקיים דבר ה' כמות שהוא, ואפי' אם יתכן שיעכב הקב"ה ביאת המבול, כי הציווי אינו מותנה בתחילת המבול, ודבר זה עצמו שלא קיים מיד הדבר שנצטווה נחשב לחסרון באמונה וכהא דמשה רבינו דעל מה שלא דיברו אל הסלע ולא קיימו ציווי ה' כצורתו המושלמת הכתוב קורא עליהם יען לא האמנתם בי.

(באר יוסף)

 

 

וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה וגו' (ז, כג)

 

 

מעיקרא אדם והדר בהמה, מלמד שהאדם קודם לפורעניות (ברכות סא, א), ואם אכן כלל הוא בעונשין ופורעניות שהאדם קודם לבהמה, א"כ למה בחטא אכילה מעץ הדעת נענש הנחש קודם שנענש האדם,

 

אלא שם גבי חטא עץ הדעת היה הנחש מחויב עונש מצד עצמו כי גרם החטא, וכל כה"ג שהן האדם והן בעלי חיים חיבים מצד עצמם ומעיקר הדין להיענש, הרי קי"ל כי בקללה מתחילים בקטן, ועל כך נענש הנחש תחילה, וכל דברי הגמ' בברכות המה כהאי גוונא שאין סיבה להעניש את הבהמות, וכגון הכא, שהיה האדם עיקר חטא, (ואף שהשחית כל בשר דרכו, לא היה זה חטא להבהמות, כי רק למדו כן מן האדם.)

 

ובעצם אין סיבה להעניש לבע"ח, ועל כן מענישים תחילה את האדם ורק אחר שנענש האדם ויותר אין צורך בבעלי חיים ממילא הם מתים, וכמו שפירש בגמ' (סנהדרין קח, א) אמר הקב"ה כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל האדם, עכשיו שאדם חוטא בהמה וחיה למה לי, ובזה כל מיתת הבע"ח היא רק לאחר עונש האדם.

(הגר"א)

 

ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלי זית טרף בפיה וגו' (ח, יא)

 

ודרשו בפיה לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותיו מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש ביד בשר ודם (רש"י).

 

ואי משום הא למה הביאה היונה עלה של זית ולא עלה של שאר אילנות אשר ברא הקב"ה, ומה ענין דוקא בזית.

 

אכן נראה כי הרי דור המבול השחיתו מין בשאינו מינו, וא"כ כמו כן בודאי אף בהרכבת אילנות עשו כן והרכיבו מין בשאינו מינו, והרי בן נח מצווה על הרכבת אילן, וא"כ איפוא זהו הטעם שאמרו במדרש דנעקרו האילנות בזמן המבול ואפילו אצטרבולין של ריחים וימוחו ולא נותר כל ירק עשב, וממילא מובן דכיון שנעקרו כל האילנות לא היתה יכולה להביא מהם. ואם אכן הוא הטעם א"כ י"ל דאילנות של זיתים לא נעקרו שהרי אמרו בירושלמי (כלאים פ"א ה"ז) על המקרא בניך כשתילי זיתים,

 

 מה זית אינו מקבל שום הרכבה גם בניך לא יהיה בהם פסול ממזרות, וכיון דל"ש הרכבה בזיתים א"כ לא נעקרו בזמן המבול, ושפיר יכולה היתה להביא עלה של זית.

(גן רוה)

 

ויום ולילה לא ישבותו (ח, כב)

 

אמר ריש לקיש עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו, אמר רבינא אפילו שני בשבת, (לא תימא שביתה דקאמר ר"ל לשום חובה קאמר, דלכון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל וכו' אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו וכו', ואפי' יום שאינו בר שביתה, רש"י). וליחשבה גבי ז' מצוות וכו', (סנהדרין נח, ב).

 

הנראה מתוך דברי הגמ' כי אילו למדנו איסור המקרא על יום השבת, אזי לא תיקשו ליחשבינהו בז' מצוות, ורק לבתר דקאמר רבינא דה"נ אסור לשבות בשני בשבת מקשינן. ומאי שנא, ויש לפרש בפשיטות, דאי קאי האיסור מחמת שיום השבת הוא יום מנוחה לישראל דוקא ולא לעכו"ם, אז הרי כששבת עובר על איסור גזילה שנשתמש בתורה אשר היא מורשה לנו, או ללישנא דקרינן מאורשה לנו הרי הוא עובר על גילוי עריות, וכדאמרינן שם (נט, א) גבי עכו"ם שעסק בתורה,

 

ול"ש להקשות כי הוא שפיר נכלל בגזילה או בג"ע שהם ממצוות בני נח, ודוקא לאחר דקאמר רבינא דאפילו שני בשבת ואי"ז משום דמשתמש ועושה כדיני ישראל, אלא הוי דין בעלמא שנאסרו במנוחה, ושפיר איכא לאקושיי למה אי"ז נכלל בשבעת מצוות בני נח.

(מאמר אברהם)

 

מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם (ט, ה)

 

דקדק הכתוב ופירט כי עונש עבור מעשה הרציחה יהיה על "נפש" האדם, ויש להבין מה באה תיבת "נפש" ללמדנו, הרי כמו כן שייך לומר שתהיה דרישת העונש על האדם, ולמה פירט הכתוב נפשו. ומוכך מכך כי מדת העונש היא כפי שיעור נפשו של האדם, והכל לפי מה שהוא בעל נפש, וביאור הדבר דהן אמת כי בדיני אדם הרי העונש הוא בהריגת כל אדם כקטן כגדול, ואין חילוק בדרגת העונש אם הרג לאדם גדול וחשוב או לפחות שבפחותים,

 

וכל שהוא בן ברית ואינו טריפה נתחייב עליו באותו עונש,

 

לא כן בדיני שמים, שם עונשו וחיובו הוא על פי חשיבותו של הנהרג, וכדרך שאמרו (ר"ה כג, א), אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה שנאמר תחת הנחושת אביא זהב וכו', תחת רבי עקיבא וחביריו מי מביאין ועליהן הוא אומר וניקיתי דמם לא נקיתי,

 

הרי מבואר כי גדל עונשם מאוד עד כי לא יינקו לעולם על כי הרגו את רבי עקיבא וחביריו ובזה יירבה העונש יותר מהריגת סתם אדם, והוא לשון הכתוב כי בעונשו של הקב"ה דבהכי איירי קרא בזה יהיה העונש לפי "נפש" האדם, וככל שתגדל מדת נפשו ירבה עוון ההורגו, וע"כ אמר דבדיני שמים אדרוש את "נפש" האדם.

(מקרא מפורש)

 

וירא חם אבי כנען את ערות אביו (ט, כב)

 

וירא את ערות אביו יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו (רש"י).

 

הקשה הערוך לנר בסנהדרין (ע, א) למ"ד רבעו מדוע לא הרגוהו כדין בא על הזכר, שהרי בן נח נהרג עליו, ואף שלא היו שם עדים מ"מ בן נח נהרג בעד אחד ודיין אחד אפילו קרוב. ותירץ שלא היה שם עד כלל כמ"ש הרמב"ן בפרשת נח, אלא שחם עצמו סיפר ולכן קללו נח אבל לא הרגו.

 

אמנם יעויין בחינוך (מצוה כו) שכתב דבן נח נהרג בהודאת עצמו, ולפי דבריו צ"ע מדוע לא הרגו את חם כדין בא על הערוה, ונראה ליישב ע”פ מש"כ התרגום יונתן בן עוזיאל (פסוק כד), 'ואתער נח מן חמריה וידע באשתעות חלמא ית דעבד ליה', ומבואר דחם לא הודה שרבע את אביו ורק אמר להם שראה את ערות אביו, אלא שנח ידע שרבעו ע"י חלום, וזהו הטעם שלא הרגוהו כיון שלא הודה על הרביעה, ונודע שרבע רק ע"י חלום.

(שירת דוד)

 

ובאופן אחר אפשר לומר, דאף אם ב"נ נהרג ע"פ הודאת עצמו היינו דוקא כשנאמרה ההודאה בב"ד, וכל שהודה שלא בב"ד אין כאן תורת עדות כלל. ומילתא דמסתברא היא, שהרי סברת עביד אינש דמשקר שמשום כך נזקקים לב"ד נכונה בודאי אף כלפי ב"נ, ומשום כך לא יכול היה נח להרג לחם, שאף אם הודה במעשהו מ"מ היה זה שלא בב"ד, שהרי לא סיפר זאת לשם ויפת כדיינים, ואין בהודאתו כלום.

(רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א)

 

ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה (יא, כט)

 

יסכה, זו שרה על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה, ועוד יסכה הוא לשון נסיכות (רש"י).

 

מה פשר השבח שבטעם השני המובא ברש"י, ולכאו' כל ענינו חולין ויופי גשמי, ומה שייך לקרות שם שרה על שבח בדבר חולין וגשמי שבה.

 

אכן כך מעלת הצדיקים, אשר גם כל ענייני החולין והגשם משמשים לכבודו ית', וכעין שרה שהיה יופיה גורם לה להתנסות בנסיונות פרעה ואבימלך ולעמוד בהם בגבורה ועל ידי כך נתקדש שם שמים בעולם, וגם ענין זה שבח רוחני הוא לה.

 

ובכך יתפרש מאמר הכתוב 'אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי', אין כונת המקרא כפשוטו שאין להתהלל בגבורה ועושר אלא רק בהשכל וידוע, ולא כן הוא אלא רצה לומר שאין להתהלל בגבורה חכמה ועושר, כי אם רק באופן כזה שבעליהם משכילים ויודעי המקום ית', ואז שפיר נחשב להם להלל גם גבורתם חכמתם ועשרם.

(דרש משה)

 

אבי מלכה ואבי יסכה (יא, כט)

 

שבע נביאות מאן נינהו שרה וכו', שרה דכתיב אבי מלכה ואבי יסכה, וא"ר יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקודש, ד"א יסכה שהכל סוכין ביפיה (גמ' מגילה יד, א), והנה הגמ' מביאה לכל אחת מאותו ז' נביאות מקור לכך שהיה לה נבואה, ולפי דרשת הדבר אחר שהכל סוכין ביפיה, אכתי מה הוכחה שהיתה נביאה, ואם אין הוכחה לפום הך דרשה למה מייתי לה הגמ' לדרשה זו הכא.

 

ויש לבאר דגם לדרשה זו יש מקור מכאן כי היתה נביאה, ולא מעצם הלשון יסכה, כי אם ממה שהכל היו סכין ביפיה, דלכאורה דבר זה אומר דרשני האיך היתה יפה כל כך, והרי כמו שנאמר אצל לאה שהיו עיניה רכות כי היתה בוכה תמיד שמא תיפול בגורלו של עשיו,

 

שהיו אומרים שני בנים לרבקה ושני בנות ללבן הגדולה לגדול, ועל כן חשך יפיה מרוב בכייתה, כמו כן היה לשרה לבכות כך, כי שני בנים לתרח אברם ונחור ושתי בנות להרן מלכה ויסכה, ושמא תיפול הקטנה שרה בגורלו של נחור, והיאך נשארה ביפיה ולא בכתה כמו לאה, ועל כרחך כי נביאה היתה וידעה בנבואה כי תינשא לאברהם, ולא היתה צריכה לבכות כלל, ומדסכו ביפיה ע"כ ידעה שתינשא לאברהם ש"מ נביאה היתה.

(עדות ביהוסף)

 

ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם (יא, לא)

 

וכי מאחר שהלכו רק עד חרן מדוע נאמר כלל "ללכת ארצה כנען" והלוא לא באו לשם כלל.

 

ונראה לומר עפמש"כ הרמב"ן דמושבם היה מאז ומעולם בחרן, אלא שתרח נסע לשעה לאור כשדים לקבל את המלך נמרוד ושם נולדו הרן ובניו.

 

והנה דעת ר"ת (הובא ברא"ש סוף כתובות) דאי אפשר לכפות את האשה לעזוב את מקום מולדתה וללכת לארץ מולדת האיש, ועל כן לא היה ביכלתו לכוף את שרה לבוא לחרן. ולכן פנה ללכת לארץ כנען, וקי"ל דהכל מעלין לארץ ישראל, ואכן יצאו לארץ ישראל אלא דבדרך הליכתם הגיעו לחרן וישבו שם.

(חתם סופר)

 

[שטייגן]