להיות נוח בדרכו של נוח (ולהרגיש בנוח…)

כשאלוקים השמיד במבול את העולם, הוא הציל רק את נוח. למה?

כבר מסיומה של פרשת בראשית ובמשך כמעט כל פרשת נוח, מספרת התורה בפרוטרוט על התפנית החדה ביחסו של אלוקים לעולם. כאשר תוך זמן לא רב, נוכח אלוקים לראות את מעשיהם המקולקלים של בני האדם וכשהגיע למסקנה כי "יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום", מתארת התורה כי "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו" ובעקבות כך התקבלה הגזירה "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם", גזירה נוראה לאנושות ולבריאה כולה של השמדה מוחלטת וכליון זמן לא רב לאחר הבריאה החגיגית והמרשימה, עליה נאמר "וירא אלוקים כי טוב".

 

בתוך התהליך שהחל מאז, שבשיאו ניתך מבול עז ארצה במשך ימים ארוכים עד השמדתו המוחלטת של העולם, על כל בני האדם, בעלי החיים ואפילו הצמחים שחיו בו, היה אדם אחד בלבד שהצליח לשרוד את התופת, לצלוח את המבול ואפילו להשתקם ולהקים דור חדש מיד לאחריו, לאדם הזה קראו "נוח".

 

מה היה סודו של נוח? מדוע העולם כולו ספג עונש כה נוראי ורק הוא ניצל? מה הוא עשה שאלוקים כל כך אהב אותו? ובעיקר – האם גם אנו יכולים לגרום לאלוקים לשמור עלינו בחיים גם כשסביבנו העולם הולך ומשתגע?

 

"ונוח מצא חן בעיני ה"' אומרת התורה במשפט החושף אותנו לסוד הצלתו של נוח מהגזירה הכוללת על העולם. אך מדוע הוא מצא חן? ואיך אנו יכולים גם לעשות זאת?

 

"חן" אומרים הפרשנים, הוא מלשון "חינם", כלומר: יתרון ומעלה המגיעים לאדם כמתנת חינם ולא בתור שכר על מעשיו הטובים. כך למשל, המילה "חנינה" בה אנו משתמשים גם בימינו כביטוי לרחמי חינם, מגיעה מהשורש "חן". לאור זאת, הם מסבירים, מקורו של היחס המועדף אותו העניק אלוקים לנוח אינו נמצא במעשיו הטובים, למרות שאלו נמצאו בו בשפע רב כפי שמתארת אותו התורה כ "איש צדיק, תמים בדורותיו" , אלא דווקא במתנת חינם אותה קיבל נוח. אך מדוע הוא אכן קיבל את אותה מתנת חינם?

 

ההסבר לדבר טמון בלא אחר מאשר שמו של נוח – "נח". לנוח קראו נוח כי הוא פשוט היה אדם נוח, נוח לשמים ונוח לבריות, אומרים המפרשים. מה משמעותה של נוחות זו? במה היא מתבטאת?

 

כשאנו מתארים דבר מה בתור "נוח" אנו מתכוונים לכך כי התחושה החיובית שלנו נבעה מהנוחות – אי הצורך בהיאבקות או בעמידה בקושי, בשימוש או במגע עמו. כך כשהמשנה בפרקי אבות אומרת "נוח לכעוס" כוונתה למידה ההפוכה מ "קשה לכעוס" וכן "נוח לרצות" (אדם הנוח להתפייס ולמחול) הוא האדם ההפוך מ "קשה לרצות". כלומר: לעומת הקושי והצורך בהתגברות פנימית ובמאבק שחווה הקשה לכעוס כאשר הוא רוצה לכעוס או הקשה לרצות כאשר הוא מעוניין להתפייס ולהתרצות, ה "נוח" עושה זאת באופן טבעי וללא כל קושי. גם בעברית מדוברת, "כסא נוח", זו הגדרה לכסא שאפשר לשבת עליו בנינוחות, ברכות וברפיון גופני, ללא מאמץ כל שהוא.

 

התורה קוראת לנוח בשם זה על שם הנוחות בה התייחדו מעשיו הטובים, הן כלפי אלוקים והן כלפי בני אדם. הרמב"ן מתנסח במשפט "שהיו מעשיו נאים ונעימים". הבה נבין: מהם מעשים "נוחים"? אדם "נוח לבריות" הוא אדם הרודף שלום ובורח מקפדנות על אחרים, אך מהו אדם "נוח לשמים"?

 

"נוח לשמיים" הוא אדם שאין צורך להכביר במילים, עונשים או הבטחות שכר, כדי להניע אותו לקיים את המצוות או להימנע מעבירות. הוא לא מגלה התנגדות שיש להתגבר עליה בכדי לגרום לו בכל זאת להישאר בתלם והוא לא מנסה לערער על מחויבותו לאלוקים ולתורתו. אדם כזה המונע מתוך הבנה פנימית עמוקה של האמת שבתורה, ומרגיש את טובתו האישית בעולם הזה ובעולם הבא הצומחת ממצוות התורה, מאמין בלב שלם כי עליו לשמוע ולעשות את שנאמר אליו ולכל עמו מלמעלה. אדם כזה הוא "נוח לשמיים". דברי התורה נחים אצלו ברכות ובנעימות, בשקט נפשי בשלווה וברוגע.

 

עדי ראייה ששהו בצל קורתם של ענקי עולם כמו "החפץ חיים" או "החזון איש" סיפרו בהתפעלות על אווירת הרוגע והשלווה הבולטת והנדירה ששררה בביתם, למרות הקפדתם ודקדוקם על כל פרט ופרט מדברי התורה ולמרות יראת השמיים שהייתה עליהם. זוהי הנינוחות שבשלה נקרא "נוח" בשם "נוח" וזוהי מעלתו הגדולה שבשלה זכה להינצל מתופת המבול.

 

המעלה של הנוח לשמיים היא עצומה. אדם "נח" זכאי לקבל את המתנה המופלאה המכונה בתורה "חן" לה זכה נוח. נשים לב כי "חן" ו "נח" מורכבות מאותן אותיות! המשמעות לכך היא, כי אדם נוח לשמיים ולבריות, נושא חן בעיני השם, בשל הקרבה הנפשית הגדולה שלו לתורה ולמצוות. ממש כמו שאדם "נוח לבריות" מצליח לשאת חן בעיני סבביו, בשל הקרבה בה חשים כולם כלפיו ותחושת הנעימות לשהות לצידו, כך גם אדם "נוח לשמיים" מצליח לשאת חן בעיני אלוקים ולקבל ממנו מתנות חינם רבות.

 

יהי רצון שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. אמן.