נשמת העולם

"בראשית ברא אלוקים" (בראשית א', א').

 

זהו משפט הפתיחה של ספר התנ"ך כולו. משפט המגלם בשלוש מילותיו את המהפכה הגדולה. את המהפכה במושגים, בהשקפת העולם, בגישה לחיים, להיסטוריה ולאנושות.

 

המילה הראשונה בפסוק זה – "בראשית", קובעת את העובדה שהיתה לעולם התחלה ברגע נתון, שלפניו – האין. המילה השניה "ברא" קוראת תיגר על רעיון האבולוציה, המאמין שכוחות מקריים ועוורים יצרו את כל היש האדיר המצוי בקוסמוס, הוא הקוסמוס אשר דיוקו המתימטי ומורכבותו מורים על תבונה אין סופית. זו המילה המלמדת שאותו "מפץ גדול", אשר עליו מתרפקים בימינו הפיסיקאים, לא היה מקרי ובלתי מכוון. הצלע השלישית והקובעת במשפט זה – המילה "אלוקים". היא באה לבשר לבני אנוש שקיים רצון עליון מאחורי הבריאה, רצון שברא עולם זה למען תכלית ברורה.

אם יש את נפשך לדעת משהו מן המשהו על מהותו של האלוקים, חפש נא רגע של דומיה מוחלטת למען תוכל להאזין… לנשמה.

 

בה, בנשמה, המפתח להבנה כלשהי. היא תפתח צוהר קטן להשגת משהו מן המשהו, שנוכל אנו – הנבראים – להשיג במובן אלוקים.

ובכן, נשמתך היא הישות העלומה, האחראית לכך שסך כל העצמות, הבשר והגידים, החושים והמחשבות מדבקים יחדיו ויוצרים את מה שקרוי: אני. היא המחיה את הגוף, היא המעניקה לו שפע חיים. אתה חש בה היטב, אבל לעולם לא תראה אותה בעיני בשר.

 

הוא, האלוקים, אכן ממלא את הכול. את גרגיר החול על שפת הים, את הגלאכסיות האדירות השטות במרחב. וגם אותך.

זהו איפוא, הפן הראשון של תפיסת היהדות בנושא: ההתכללות בתוך הבורא בעולמו, אשר הוויתו בכול והוא מקור החיים של כל ה"יש". ועם זאת, בגלל היותו רוחני, טהור, פשוט ומוחלט הוא אינו גלוי לעיניך. לעיניך, איש הגוף, השבוי במערכת הקליטה החושית. אך למרות הכל, הינך מסוגל להבין שמץ ממושג נעלה זה. זאת לאור הידיעה המדעית המקובלת עתה שאנרגיה בלתי נראית היא המפעילה את היקום כולו, מאחורי מסך האטומים המרכיבים את כל ה"יש" החומרי.

 

אבל – זהירות: הנחה זו כי האלוקים הוא בכול, אין פירושה כי הוא מתגלה בכול באותה שלימות. למשל, בגוש עפר ובאדם. כוונתנו לומר, כי פעילותו מתגלית בכל דבר, במידה ובדרגה מסויימת – הכול בהתאם לטיבו של העצם שדרכו היא משתקפת.

כאן אנו מגיעים אל הפן השני בתפיסת היהדות. ושוב נתחיל מן הנשמה. לפי תפיסה זו, אין הנשמה תלויה כלל בגוף, למרות הקשרים האמיצים ביניהם. הנשמה היא חופשית.

 

אי תלות זו מבשרת את חירות הנשמה מן הגוף. אי תלות זו היא השתקפות קלושה של אי תלותו של האלוקים בעולמו, בעולם שברא מתוך רצון חופשי.

הוא אשר אנו אומרים בתפילה: "קדוש, קדוש, קדוש" (קדוש, משמעותו – פרוש ומובדל מן העולם), "מלוא כל הארץ כבודו" (שכינתו מצויה בתוככי העולם).

 

קיימות עוד הקבלות בין המוכר למופלא, דוגמת תחושת ה"אני" הברורה הלוחשת בקרבנו והמצהירה שאין אנו ישות סתמית, כי אם אישיות בפני עצמה. כך הוא האלוקים – לא ישות סתמית, כי אם מציאות דינמית, בעלת תודעה עצמית שאין לנו כל השגה בה.

האם הבנו מה שכתבנו? אנו מקווים שלא. לנגד עינינו עומדת אמירתו החכמה של אותו אדם שאמר לצאן מרעיתו: "עתה אדבר לפניכם על האלוקים. כאשר תתחילו להבין, יהיה זה סימן שטעיתי"…