סודם הפנימי של מועדי ישראל

השבת- מילוי שבועי קבוע של מיכלי דלק היראה

 

כדי ללמוד מעט על התוכן העשיר שעשויה ליצוק השבת והמועד בחייו של כל יהודי, נקדים איפה , משל קטן מעולמן המוכר של המכוניות המוכר לכולנו. יהיה זה שיעור קטן שבו נסקור את דרך הטיפול השוטף במוסך מכוניות מרכזי.

נתאר לעצמינו שאנו מחזיקים ברשותנו רכב. הרכב משרת אותנו ועומד מוכן לשרותנו בכל שעה שנחפוץ. גם רכב זה, כמו כל רכב אחר שעל הכביש, זקוק למנת הדלק השבועית שלו. ללא מילוי מיכל הדלק שלו מידי פעם הוא לא יניע את הנוסעים. ובכן, נכנסים אנו אל תחנת הדלק הקרובה ודואגים למילוי המיכל. ואז, לאחר שהמיכל התמלא, יוצא הרכב שוב לדרכו, לעוד חמש מאות ק"מ של תנועה. והכל, כמובן, הודות למלאי הדלק המניע את רכבנו.

 

וכך שוב ושוב. מדי כמה ימים נסור שוב אל תחנת הדלק, זו או אחרת, ונמלא שוב את המיכל.

 

נפסיק לרגע את המשל, ועד שנשוב להמשכו נעסוק בנמשלו של הקטע המוזכר. האדם נולד כעיר פרא. הוא אמנם אינו מכונית, חסרת לב ונשימה, אך הוא כסוס שוטף במלחמה. אירועי השבוע, דאגתו לפרנסתו ושאר סממני האפרוריות של ימי החולין שעשויים להקהות, במעט או בהרבה, את תחושת ה"שויתי ה' לנגדי תמיד" החייבת ללוות את היהודי בדרכו. אם הוא לא זכה להיות מאלו שתורתם אומנותם, הוא עשוי לשכוח מהר מאד את חובתו בעולמו. עמלו לכלכלת בני ביתו עשוי לכסות את כל סדר יומו. וכך, כאשר לא תשאר כל פינה לעבודת ה', הוא עשוי לשכוח, חלילה, לדאוג לכלכלתו שלאחר חייו. עליו לקבל "טיפול" שבועי.

 

את הדלק הרוחני, את מזונה של הנשמה, הוא מקבל בשבת. אז או הוא מניח את כלי עבודתו ואפילו אינו רשאי לחשוב על המשכה של עבודתו. על כורחו הוא פנוי אז לתורה ולעבודת הקב"ה. הוא ממלא "דלק" והשבת נותנת לו את הכח להמשיך הלאה, לעוד שבוע גדוש אירועים.

 

זהו התדלוק השבועי, אשר אין בכוחו אלא להכנת מסע של חמש מאות ק"מ סטנדרטיים נוספים, תמידים כסדרן.

 

 

הרגלים כמועד להתקרבות הדדית לעבודה וליראה

 

אם הזכרנו את השבת כיום טיפול שבועי, לא קשה לנחש מהו ה"מוסף המרכזי" והיכן הוא נמצא. מלבד העליה הרוחנית שנלוית לשבת, על האדם לקבל מידי פעם טיפול מיוחד ומרענן. את הטיפול הזה לא ניתן לבצע בכל מקום, אלא דוקא בבית המקדש, בעזרה. שם שואבים הכל רוח קדושה וטהרה, רוח אמונה ויראה מפני מי שאמר והיה העולם.

 

אולי צפוף מעט התור, אך הצפיפות משתלמת. כאן יש אפשרות לברר דברים. לשאול זה את זה שאלות בהלכה, לברר יחד דברים מכבשונה של האמונה, ללבן נושאי השקפה סבוכים לקבל זווית ראיה חדשה, ממנה נדע כיצד להסתכל קצת אחרת על החיים וכיצד להפיק יותר ויותר לעבודה וליראה.

 

 

ניסי בית המקדש כמקור קדושה לעתיד

 

זהו סודם של החגים והמועדים. הם נקבעו, אמנם, כזכר למאורעות שאירעו בהם, אך בעיקרם הן זמנים חלוקים בטבע הבריאה, כמו חלוקתה של ארץ ישראל משאר הארצות. היינו, כמו שלא יעלה על דעתו של אף אחד מאתנו לשאול מדוע התקדשה ארץ ישראל יותר משאר ארצות העולם ומדוע מקודש קודש הקדשים יותר משאר חבלי ארץ ישראל, שהרי כך הוקבע בטבע הבריאה, והרבה ממצוותיה של התורה קשורות למציאות זו, כך ממש אל לנו לשאול מדוע מקודש זמן אחד יותר מהזמן האחר. התורה קבעה מקומות מקודשים וכך קבעה זמנים מקודשים.

 

ויש ורוצה הבורא להשפיע לנו שפע קדושה. קדושה יתירה על זו המיוחדת. זמן זה הוא בשלושת הרגלים, שעה שכל עם ישראל עולה בזמן מקודש למקום מקודש. או אז הוא רואה כהנים בעבודתם לויים בשירם ובזמרם ואת שאר ניסי בית המקדש. הוא רואה המונים העומדים צפופים ומשתחווים רווחים. הוא רואה את עשן עצי המערכה המיתמר ועולה ואין הרוחות יכולות לו, את חלות לחם הפנים הטריות והחמות כביום סידורן וליבו מתרונן לאלוקיו.

 

 

המסר שבלחם הפנים החם כביום אפייתו

 

לאחר שהיהודי עוזב את ירושלים וחוזר לביתו הרחוק, הוא מצווה לשמור בעיני רוחו את המראות שראה בעת שהותו בירושלים. את מנות היראה שספג בין כותלי בית המקדש ייקח עימו לבית. הוא חייב לעשות זאת, שהרי את הביקור הבא בחצרות בית ה' הוא יעשה רק בעוד כחצי שנה. משך הזמן הזה יצטרך "להתניע" את רכב נשמתו מה"דלק" שאגר בתקופת שהותו בירושלים.

הטיפול ברכב אינו עשוי לחדש אותו רק ליום יומיים. אבוי למי שיצטרך לחזור כעבור יומיים. הטיפול בא כדי להחזיק אותו למשך השנה הקרובה, עד לטיפול הבא. גם היראה שנאגרה שתוך ירושלים אמורה לחדש את המצברים הרוחניים למשך תקופת זמן ארוכה, גם לאחר שעולה הרגל יתרחק מירושלים ויחזור לעבודת השדה והכרם.

 

כי אם הטיפול הופך את הרכב המטופל לרכב אחר, בחינת "פנים חדשות באו לכאן" במידה מה, הרי גם רשמיה של העלייה לרגל עשויים לעשות את העולה לרגל למישהו אחר, מישהו אשר לו רוח חדשה ולב חדש.

           

עד שאלה ישחקו בתהפוכות הזמן ובשקיעה שבהבלי העולם העולם הזה. או אז יחזור היהודי ויפקוד שוב את העזרה.

 

בספרו שעל התורה מבאר הגר"מ אילן זצ"ל, כי הוראה זו נרמזה לעולי הרגלים שעה שהיו מראים להם את לחם הפנים החם כביום הלקחו. (חגיגה כ"ו( :. תמונת ההבל הנודף מהלחם כמה ימים לאחר אפיתו שלחה מסר תובע,שנשלח כלפי עולי הרגלים. הלחם החם, שנשאר בטריותו הראשונית כאילו זה עתה יצא מהתנור, כמו בא להזכיר להם, טרם צאתם מהעזרה, כי גם הם נדרשים לשמר את חומה של אש ההתלהבות היוקדת בקרבם שעה שהם עומדים קרוב להיכל ולקדש הקדשים. הם נדרשים לנצור את הרשמים ולהביאם עמם את היראה מהעזרה אל הבית, אל המשרד, אל המטבח, אל חדר השינה ואל הרחובות שבעיר. לאמץ לעצמם כדוגמה את לחם הפנים החם כביום הלקחו.  

 

וכך, במוצאי החג הוא יחזור לביתו עמוס וטעון רשמי קדושה, מוכן ומאורגן, מחושל ומחוסן לקראת ימי החולין הבאים.

 

זהו סודם הפנימי של מועדי ישראל.