80 אחוז מהרווחים עשינו בשבת והחלטתי לסגור'

בהתחלה כולם היו נגדו, השותף, בעלי המתחם, מנהלי הרשת ואפילו פקיד הבנק, אבל הוא החליט ללכת עם האמונה שלו עד הסוף. כעת, כל מי שראה בו מתאבד כלכלי, מביט עליו בהשתאות וסיפור ההצלחה שלו משמש מקור השראה לזכיינים נוספים שהחליטו לצעוד בעקבותיו. תאונת הדרכים של הבן, המהפך החשיבתי שפקד אותו, מהו ה'פטנט' שלו ומיהו השותף שמגבה אותו בכל מהלכיו הנועזים. כתבה מיוחדת מתוך עיתון 'בקהילה'

 

בואו נעשה תרגיל קטן. נשווה בנפשנו שיש לנו שתי חנויות – מכולת וקיוסק. הקיוסק פעיל יומיום, כל החודש ומחזור המכירות החודשי שלו מסתכם ב- 100 אלף שקל. המכולת, לעומת זאת, פתוחה רק ארבעה ימים בחודש, אך מחזור המכירות החודשי שלה – הפלא ופלא – מגיע ל-400 אלף שקל. במילים אחרות: בכשמינית הזמן מניבה המכולת פי ארבעה מהקיוסק.

 

עכשיו, נתאר לעצמנו שבא אלינו מומחה לעסקים ומייעץ לנו לסגור את המכולת ולהתמקד אך ורק  בקיוסק. איך נגיב? סביר להניח שנגלגל את המומחה ואת עצתו גם יחד, מכל המדרגות. ומה אם בכל זאת נשעה לעצה, נסגור את המכולת ונישאר עם הקיוסק בלבד? כעת סביר להניח שאנחנו ניחשד כמי שיצאו מדעתם.

 

רק עוד רגע, הגענו לסוף התרגיל: ומה אם כעבור זמן מה נחליט שהקיוסק לבדו 'קטן עלינו' ושיש מקום להתרחבות פיננסית מחודשת, אבל במקום לחזור ולפתוח שוב מכולת נפתח דווקא… קיוסק נוסף? טוב, אין צורך לענות.

 

זה פחות או יותר מה שקרה לדוד נמני, מנהלן של שתי מסעדות מרשת 'קפה קפה' הארצית, בהבדל אחד: במקרה שלו, הקיוסק והמכולת המטפוריים שבניצוחו, פעלו במשולב. אלא שבאופן מפתיע למדי, וכאן בא הקץ', מאז סגר נמני את ה'מכולת' ונשאר רק עם ה'קיוסק' בלבד, הוא נחשב סיפור הצלחה עסקי מסחרר, ועוד בעלי 'מכולת' שוקלים ללכת בעקבותיו ולעבור ל'קיוסקים'.

 

נשמע קצת כמו כתב חידה? הנה הפיענוח.

 

את דוד נמני, בן 48, תושב בת ים אנחנו פוגשים בשעת בוקר סגרירית, ליד שולחן קטן עם שתי כוסות 'קפה הפוך' משובח, בפטיו של מסעדת 'קפה קפה' בנמל תל אביב הישן. את המילים 'כשר למהדרין' המתנוססות על שלט המסעדה, אי אפשר להחמיץ. איננו מבינים הרבה בטיבו של מתחם הנמל, אבל יודעי דבר לחשו על אוזנינו שהמסעדה של נמני היא תופעה חריגה, כמעט 'מקוממת', בנוף המקומי.

 

ממש למרגלותינו מכים מי הים על דופן המזח. שני דייגים מארגנים את סירותיהם במעגן לקראת יציאה אל הים הפתוח. כ-30 מטרים מאיתנו מתנשא לגובה רב, המנוף המיתולוגי העתיק של הנמל, זה שעוד העמיס על אוניות ארגזים של 'תפוזי ג'אפה' שייצא היישוב היהודי בארץ ישראל, שנים לפני שהמדינה קמה. המסעדה עצמה מלאה כמעט עד אפס מקום, והשולחנות סביבנו תפוסים גם הם ברובם, על ידיד מספר תיירים דוברי גרמנית, קבוצת חיילים, איש צעיר עם לפטופ פתוח ושני זוגות חרדיים.

 

נמני עצמו, שתכף ננסה להגדיר את מיקומו המדויק בסולם הדתיות, מוציא כיפה מהכיס וחובש אותה לכבודנו ולכבוד צלם המערכת. "למרות שאני מתפלל כל בוקר ושומר מסורת, אינני חובש כיפה ביומיום, אבל אני מכבד אתכם ואת הקוראים", הוא מסביר.

 

אפילו לא נשרט

דוד נמני הוא איש עסקים, נשוי כבר 26 שנים, אב לשני בנים ובת. בעבר פעל בתחומים עסקיים שונים לגמרי וידע ימים של גאות כמו גם ימי שפל. לעסקי המסעדנות נכנס לפני כשנתיים, כאשר ידיד סיפר לו על מקום שהתפנה בתל אביב, והציע לו לפתוח בו מסעדה. נמני הריח הזדמנות עם פוטנציאל ולאחר שבא בדברים עם רשת 'קפה קפה' הארצית, פתח את המסעדה ביחד עם אחיו, יניב נמני. יניב הוא הבעלים ודוד המנהל.

 

ההצלחה הייתה מתונה עד סבירה. המחזור החודשי של המסעדה עמד על כ-500 אלף שקל, כאשר החלוקה היתה ברורה מאד: 100 אלף שקל מכל ימי החול כולם ו-400 אלף שקל מהשבתות. המסעדה, כמובן, לא היתה כשרה. "כל יום ראשון הייתי בה עם ערמה של שטרות לבנק, וזה מה שהחזיק את העסק", הוא אומר ובאותה הנשימה מוסיף, "ובכל זאת, הכסף אף פעם לא הספיק ותמיד היינו במינוס".

 

בזמן שדוד תפעל את המסעדה הלא כשרה בנמל, שבעה ימים בשבוע, התחולל בביתו בעיר בת ים, מהפך משפחתי שהחל כקצף שקט על המים ושאט אט נהפך לנחשול גואה. למעשה זה מתחיל שנים מספר קודם לכן. בגיל 18 וחצי חווה בנו הגדול יוסי, כעת בן 26, תאונת דרכים קשה. התאונה אירעה בליל שבת אחד כאשר הוא חזר במכוניתו לאחר שתיה חריפה.

 

"בשעה שלוש לפנות בוקר קיבלתי טלפון שהזעיק אותי להגיע במהירות לנקודה מסוימת בנתיבי איילון", חוזר דוד אל רגעי האימה ההם. "הגעתי לשם רועד כולי, לא יודע למה לצפות. אבל מה שראיתי שם היה נס. אי אפשר להגדיר זאת אחרת. מכונית ההונדה החדשה של יוסי היתה מרוסקת לגמרי. טוטל לוס. יוסי עצמו עמד על שתי רגליו, ואפילו לא נשרט".

 

בעקבות הנס שנעשה לו, החליט יוסי, כבר אז, להתחיל לשמור שבת. שמירת השבת גררה אחריה ביקורים בבית-הכנסת, לימוד תורה, הנחת תפילין והקפדה על כשרות. ההתקדמות שגילה יוסי במעלה הדרך הייתה הדרגתית ועקבית. בזכותו נהפך המטבח בבית משפחת נמני לכשר.

 

אחותו של יוסי, הצעירה ממנו בכחמש שנים, הוקסמה מאורח חייו החדש והחליטה ללכת בעקבותיו. שניהם היום נשואים ומנהלים אורח חיים חרדי. דוד נכנס ל'גלריה' בטלפון הסלולרי שלו ומציג לנו את תמונת בנו הקטן של יוסי, נהוראי דוד, הקרוא "על שמי", ואת אדל בת השלושה חדשים, נכדתו מהבת. "תראה כמה שמחה שיש להם על הפנים", הוא אומר ושתי עיניו קורנות מאושר.

 

אלא שהבן והבת ה'מתחרדים' בבית, לא היו מוכנים להשלים עם המסעדה הלא כשרה והפתוחה בשבת, שמנהל אביהם. "בהתחלה הם פנו אלי בבקשה", הוא אומר בחיוך, "אבל די מהר הבקשה נהפכה לדרישה. 'אבא, אתה לא יכול להאכיל אנשים לא כשר! לא יתכן שתעבוד בשבת! זה גם אסור וגם אין בכסף הזה ברכה…'. הם חזרו על דבריהם בכזה להט ובכזאת אמונה פנימית עד שבשלב מסוים הצליחו לשכנע אותי. הם לא 'הכניעו' אותי, אלא הדביקו גם אותי באמונתם".

 

עובד מול הקב"ה

דוד היה אחוז לבטים והוא החליט לשתף בהם את כל הנוגעים בדבר. התשובה ששמע מכולם היתה, "לא" באלף רבתי.

 

"אח שלי, הבעלים של המסעדה, ממש נחרד מהרעיון. הוא אמר לי, 'השתגעת?! מה שמחזיק אותנו זה המכירות בשבת… 80 אחוז מהרווחים אנחנו עושים בשבת ואתה רוצה לסגור את זה?!'. גם בעלי הרשת לא הסכימו לשמוע על סגירה בשבת. אפילו במתחם הנמל סירבו להסכים לכך. המטרה שלהם, כך הסבירו לי, היא שהמתחם כולו יהיה שוקק חים בשבתות. 'בחוזה שחתמתם איתנו כתוב במפורש שעל המסעדה להיות פתוחה שבעה ימים בשבוע!', טענו. הלכתי לבדוק באותיות הקטנות וגיליתי שהם צודקים. שזה לשון החוזה. גם פקיד הבנק התנגד בחריפות למהלך. 'תראה אלו ערימות כסף אתה מביא איתך כל יום ראשון בבוקר!', טען. כשהסברתי לו שזה 'ענין של אמונה', הביט בי ברחמים. 'רק אל תבוא לבכות לי אחר כך', הפטיר".

 

אבל דוד היה נחוש להכשיר את המסעדה ולסגור אותה בשבתות. "אמרתי לאח שלי, תעצום את העיניים ולך אחרי. תראה שהקב"ה יהיה איתנו. גם לבעיית החוזה מצאתי פיתרון. באתי אליהם ואמרתי, כתוב שאני צריך לעבוד שבעה ימים בשבוע, לא כתוב כמה שעות בכל יום. ובכן, יום שישי, עד הצהרים, זה יום ומוצאי שבת זה גם יום. הם לא אהבו את התרגיל שלי ואיימו עלי בתביעה משפטית. 'בבקשה, תתבעו', אמרתי. הם לא תבעו. הבינו שאין להם סיכוי".

 

המהפך הצריך החלפה של כל הכלים ושל התפריט. הטבחים הגויים פוטרו ובמקומם הובאו יהודים. כמה מהמלצרים לא היו מוכנים לוותר על העבודה וה'טיפים' השמנים בשבתות, הוחלפו גם כן. ובנוסף לכך, כל נהלי העבודה במקום השתנו מהקצה אל הקצה. "בכל ישיבת צוות אני מרענן את הנהלים ובין השאר מודיע לכל העובדים שמי שמתעסק עם נהלי הכשרות, מתעסק איתי אישית. אם חסר פריט כלשהו, אנחנו מודיעים לסועדים ש'היום אין ומחר יהיה'. אין כזה דבר, לקחת ממסעדה אחרת נענע או תפוזים או כל מה שלא יהיה. כל איש צוות שלי, לא מתחיל את העבודה פה לפני שהוא מקבל שיחה רצינית עם משגיח הכשרות. אני מרגיש שאני עובד מול הקב"ה".

 

גשם דק מתחיל לטפטף עלינו ואנחנו נאלצים לוותר על רחש המים ועל ריחם המלוח ולהמשיך את שיחתנו בתוך המסעדה. מצד אחד של הבר תלויות תעודת הכשרות של רבנות תל אביב מהדרין ותמונה של דוד ונכדו הקטן עם רב העיר, הגרי"מ לאו, במעמד קביעת המזוזה למסעדה בגרסתה החדשה. מצידו השני של הבר, מתנוסס שלט גדול ומאיר עיניים שתלה דוד, "זכור את יום השבת לקדשו".

 

רעיון מבריק

אנשים יוצאים ובאים והמסעדה עודנה מלאה. ומה קרה לאחר המהפך, אנחנו סקרנים לדעת. "מיד לאחר מכן התחלתי לראות נסים", אומר נמני ושתי עיניו מתלחלחות.

 

"בחודש הראשון מחזור המכירות במסעדה קפץ מ-100 אלף שקל (בימי חול) ל-800 אלף שקל. רק שתבינו, המסעדה הזאת הוקמה כדי להכיל בין 200 ל-300 סועדים ביום. מאז הוכשרה ונסגרה בשבתות, היו ימים שבהם היו כאן מעל 1200 סועדים. לא פעם ולא פעמיים אנשים המתינו שעה שלמה בתור, כדי לקבל שולחן פנוי".

 

הסלולרי של נמני לא מפסיק לצלצל במהלך שיחתנו, ובכל צלצול הוא לוחץ על כפתור 'השתק'. "אלו הם אנשים שרוצים להזמין שולחן", הוא אומר לנו בלא שמץ לחץ או טרוניה. "אני הנהגתי כאן שכל ההזמנות והבירורים עוברים דרכי. כי העובדים שלי, עם כל הכבוד להם, אינם מבינים בדקויות ולא יודעים לומר לאנשים בטלפון מי אופה את הלחם ושהעלים הם 'חסלט' ושאר פרטים חשובה בנושאי כשרות".

 

על צג הטלפון "26 שיחות שלא נענו". תענה, תענה, אנחנו 'מרשים' לו. לא רוצים שבגללנו יפסיד קליינטים. דוד מישיר אלינו מבט רך. "אם הייתי מדברים איתי לפני חצי שנה, אין סיכוי שלא הייתי עונה על כל צלצול וצלצול. אבל היום, כל ההסתכלות שלי השתנתה לגמרי. אני כבר לא בלחץ. מאמין באמונה שלמה שמי שצריך להגיע למסעדה שלי – יגיע אליה".

 

תענה בבקשה לטלפון, אנחנו מפצירים בו אחרי שעה עגולה של שיחה איתנו. דוד נכנע ועונה. כעבור דקה הוא סוגר את הטלפון ומחייך. "רואים? אמרתי לכם שמה שצריך להגיע אלי, יגיע. כרגע סגרו איתי על קבוצה של 20 סועדים מחר במרינה".

 

אה, המרינה זה כבר סיפור חדש. אבל עוד קודם לכן, אנחנו שואלים איך הגיבו כל החברים והיועצים שבתחילה ראו בו מתאבד כלכלי, על ההצלחה המדהימה והלא צפויה.

 

חיוך מאוזן לאוזן נמתח לע שפתיו של דוד. "הם לא ידעו איך 'לאכול' את הסיפור הזה. אחי היה בהלם. פקיד הבנק הודה שסגירת המסעדה בשבת הייתה 'רעיון מבריק'. גם בעלי הרשת הבינו ש'כוח עליון' מעורב בסיפור הזה. דרך אגב, מאז הכשרתי את המסעדה יש עוד שמונה זכיינים של הרשת שהכשירו את מסעדותיהם. אני נתתי להם את האומץ לכך. מישהו מהם אמר לי, 'החלטתי לאמץ את הפטנט שלך'. אתם מבינים? מה שבהתחלה היה 'טירוף' ו'התאבדות' נהפך פתאום ל'רעיון מבריק' ואף ל'פטנט'…".

 

המהפך של 'קפה קפה' בנמל תל אביב אכן היה כרוך באומץ לב ובאמונה תמימה בה'. כדי להדגיש עד כמה הימצאותה של מסעדה כשרה וסגורה בשבת, זרה בנוף המקומי, מספר לנו נמני אפיזודה קטנה. "לפני כמה ימים עמדתי בעמדת המארח בפתח המסעדה. איש צעיר על אופניים עבר לידי ותוך כדי רכיבה בעט בחוזקה בסטנד עם התפריטים. 'המסעדה שלך לא צריכה להיות כאן!', הוא צעק בחמת זעם".

 

צבא שלם מאחורי

אחרי חצי שנה של הצלחה מסחררת בתל אביב, החליט נמני לעשות עוד צעד קדימה. הוא שכנע את יניב אחיו לפתוח סניף נוסף של הרשת, הפעם במרינה בהרצליה – עוד מתחם שלמרבה הצער שוקק חיים בשבתות, לפני כשלושה שבועות פתח הסניף הנוסף את שעריו.

 

"את כל הלקחים שהפקתי פה", אומר דוד "יישמתי שם". וכשהוא מדבר על 'לקחים' הוא מתכוון בראש ובראשונה לשטח המסעדה. המסעדה במרינה מסוגלת להכיל עד 2000 איש ביום. נמני מאמין אפוא בחי העולמים, וזורע.

 

למרינה בהרצליה הוא הגיע עם הרזומה המוצלח בתל אביב. אחיו צעד איתו יד ביד ובעלי הרשת שוב לא ניסו למנוע ממנו את המהלך. ובכל זאת, היו גם לא מעט אנשים שניסו 'להציל' אותו מידי עצמו.

 

"לא הרחק ממני, במרינה, פועלת מסעדה לא כשרה. כשבעל המסעדה שמע ממני שבכוונתי לפתוח במקום מסעדה כשרה ושגם תהיה סגורה בשבת, הוא לא אמר לי כלום, אבל קראתי בעיניים שלו מה הוא חושב עלי וזאת לא היתה מחשבה מחמיאה…

 

"גם כשהלכתי לקנות שולחנו וכסאות למסעדה, אמר לי המוכר, 'אתה הולך על התאבדות'. אתם מבינים את האבסורד? אני עומד לקנות ממנו ריהוט של 200 אלף שקל והוא, במקום לשתוק ולמכור לי, מנסה להוריד אותי מהעסקה. הוא מכיר אותי כמה שנים ובאמת ריחם עלי. ואז אני זוכר את עצמי מסתכל לו ישר לעיניים ואומר לו את המשפט הבא: 'אני לא דואג, לשותף שלי יש הרבה מאד כסף והרבה מאד סבלנות'. הוא בהה בי רגע ואז שאל בזהירות, 'מותר לי לדעת מי השותף שלך"'. חייכתי אליו ואמרתי לו, 'בטח שמותר; השותף שלי לא סודי; אני מדבר על הקב"ה'".

 

כאמור, המקום פתוח רק שבועות מספר, אבל נמני כבר יכול לדווח על הצלחה "הרבה מעבר למצופה". אפשר לשמוע את ההתרגשות בקולו כשהוא אומר, "הקב"ה לא נשאר לי 'חייב' אפילו יום אחד".

 

דוד מספר שהמידע על המסעדה בתל אביב, שבעליה העיזו להפוך אותה לכשרה ולסגור אותה בשבתות, רץ בכל מיני מקומות והביא אליה יהודים שומרי מצוות שבאו גם כדי לסעוד וגם כדי לחזק את ידיו.

 

"אם בתחילה חשבתי שאני יוצא למהלך הזה, לבדי, מהר מאד הרגשתי שצבא שלם ניצב מאחורי. אנשים טלפנו רק כדי לפרגן ולהגיד לי כמה הם מעריכים את הצעד שלי. לא מזמן סיפר לי מישהו שאשתו מוסרת שיעורי תורה למתחזקות. אחת המשתתפת בשיעור שאלה אותה, איך אפשר לצפות מאנשי עסקים לוותר על הרווחים שלהם מעבודה בשבת. מוסרת השיעור לא נכנסה איתה לוויכוחים. היא רק סיפרה לה את הסיפור של 'קפה קפה' בנמל תל אביב. ליותר מזה היא לא היתה צריכה".

 

אז מה אתם אומרים? לפעמים, לסגור מכולת ולהסתפק בקיוסק בלבד זה לא רעיון כל כך גרוע, מה?… והקיוסק השני? נו, איזה איש עסקים לא ירצה לשכפל הצלחה מסחררת.

 

[מתוך עיתון בקהילה]