לכבוד הנשמה היתרה

דודי דיייני ישב על הרמפה, תעלת סואץ למרגלותיו. לפתע מטס נמוך של מטוסי אויב חוצה את התעלה. השתופף מאחורי המקלע וצלף לעברם. לא פגע, כמובן, אבל סומן בתור אויב. פלוגת חיילים מצריים ירתה לעברו. מיהר על הנגמ"ש. ניסו לסגת בכביש המקביל לתעלת סואץ, ציר לקסיקון, ומצאו שהוא מטווח. קיצרו דרך החווה הסינית ונתקלו בקומנדו של סודנים. שרדו קרב פנים אל פנים. הגיע למעוז ומצאו שגדוד קומנדו מצרי מצוי על הגדרות המקיפות את המעוז. חברו לכח הפלוגה, וקרב קצר נערך פנים אל פנים על גדרות התעוז. בסיום הקרב נשברה ההתקפה המצרית, אך היו גם פצועים ואבדות בפלוגה. בהערכות שנעשתה גילה להם מפקד הפלוגה שזו מלחמה.

 

בהמשך המלחמה, כשחצו את התעלה, נפל פגז לתוך הנגמ"ש שלפניהם וכולם נהרגו. מימין ספג טנק פגיעה בצריח, והוא הועף בקשת ונחת על המכסה. לראשונה בחייו מצא עצמו משוחח עם הבורא, מבטח ברעדה: "אם אצה מפה חי, אעשה מה שתאמר!"

 

הבורא מילא את חלקו. דודי שכח.

 

כשהשתחרר פגש באורנה שגם היא היתה בחופשת שחרור, התחתנו וקבעו את ביתם בבאר שבע. קנו מפעל קטן לחומרי ניקוי, ובכוחות משותפים הפכוהו למפעל גדול. ממחזור מדשדש של עשרים אלף שקל לחודש, תפח לתשע מאות אלף. הפעלת צי משאיות, רכישת חומרי גלם ועיבודם, טעינה ושיווק, בעיקר למגזר הערבי. ההיקף הנרחב הצריך עבודת פרך, עד כלות הכוחות. יום ולילה בלי הפוגה.

 

ערב אחד חזרו מהמפעל מותשים רוחנית ופיזית. למזלם, השתרך פקק ענק, חסימה בגשר. דודי ואורנה מצאו עצמם כלואים בקופסת המתכת, מתנהלים בכבדות. מוצאים לעצמם שעה של חשבון נפש.

 

ניתחו את המצב, העסק מגלגל מיליונים, אבל הם נשחקים בעבודה פיזיית, מציינים עשר שנות עבדות מפרכת. הם נוסעים בכל בוקר למפעל, נקרעים בו ארבע עשרה שעות, שבים לישון וחוזר חלילה. יש להם שלוש בנות שאינן חוות בית. הגדולה ב-ח', האמצעית ב-ו' הקטנה במעון. עוזרת שמנקה וקייטרינג שמספק אוכל. אלו אינם חיים. לא מתקדמים לשום מקום, רק נשחקים עד תום. באותה נסיעה החליטו למכור את המפעל, לטובת לימודיו של דוד.

 

עיני דודי נצצו. היה לו חלום: ללמוד רפואה טבעית. עכשיו יוכל להגשים את חלומו, לממש את מאווייו. אורנה תמכה בהתלהבות. אמרו ועשו. מכור את המפעל, ובכסף שקיבלו התכלכלו במשך שנות לימודיו. ארבע שנות לימוד גדושות, שבהן למד במקביל נטורופתיה, דיקור סיני, רפלקסולוגיה, אירדיולוגיה, ריפוי בצמחי באך ודוקטורט בתזונה. מאז חיבר כמה ספרים, המציא כמה פורמולות ריפוי והרכיב מפה אירדיולוגית. השתמש במגוון ידיעותיו לריפוי מדווים רבים.

דודי היה מאושר. סוף סוף יצא מהמעגל האין סופי של עבודה מתישה וריצה שאינה מסתיימת אחר הכסף, ריצה שסופה מפח נפש, לעבודה מלאה סיפוק ועזר לזולת, קשר עם אנשים, הפחת תקווה והבאת מזור, עבודה ששכרה בצידה. ההבטחה הודחקה ונשכחה.

 

אורנה היתה מאושרת שבעתיים. סוף סוף היה לה בית, היה לה מטבח. רק לבשל לא ידעה. היתה לה חברה מרוקאית, חרדית. הזמינה אותה שתלמדה את רזי המטבח. באה בהתלהבות והוכתה בתדהמה: עוד לפני הדגים והבשרים הממולאים והפשטידות, העוגות והקינוחים הוגשו עשרה סוגי סלטים: חמוץ, מתוק וחריף, סלק, במיה, גזר ותפוד. "עשרה סוגים? מה, לא די לכם בשניים?"

והחברה ענתה: "שבת, אורנה, שבת!"

 

"שבת, אז מה?" שאלה.

 

והחברה חייכה: "בשבת יש נשמה יתירה!"

 

מה זה, מה הם חווים בשבת.

 

תעלומה בעבורה.

 

שבה הביתה עם מחברת גדושת מתכונים. אבל למתי תכין אותם, אין לה שבת בעבורם. אין לה נשמה יתירה. בקושי מעניקה היא מזון לנשמתה האחת.

 

לא הצליחה להירדם, שיחקה בכפתור המקלט, ניסתה לדוג תכנית מעניינת, ומצאה. מישהו דיבר דברים של טעם, היה מענין, אתגר לשמוע עוד. בסוף המשדר אמר הקריין: "אם יש לכם שאלות ביהדות, קיים ארגון בשם "ערכים"". היא רשמה את המספר והתקשרה, הגיעה לביתם פעיל רישום, שמע שבעלה דוקטור לתזונה וקבע: סמינר לאקדמאים".

 

"מה עושים שם?" שאלה אורנה.

 

ענה: "מטעינים את הנשמה היתירה".

 

התפעלה כל כך מהתשובה. כשחזר דודי, סיפרה לו. ואז נזכר בהבטחה ואישר את הרישום. למען האמת, יש לציין, שהסמינר השפיע רק עליה. הם שמעו, היא האזינה, הם קלטו, והיא הפנימה. ישבה מרותקת, לא הפסידה בדל הרצאה. גמעה את הדברים. חשה שקיבלה נשמה יתירה, והיא מטעינה אותה בכל הרצאה. בסימפוזיון קיבלה על עצמה שמירת שבת.

 

שבה לביתה, לבית החילוני. דודי והבנות התייחסו בקלילות. היה נחמד, זווית מעניינת, אפילו מרתק לפרקים. אורנה קנתה פמוטים ומיחם לשבת, גייסה את הידידה החרדית, הכינה עשרה סוגי סלטים. דודי היה משועשע למראה הנרות. קידש על היין. הסבו כולם לאכול וקמו לטלביזיה. החשיכו את החדר, החשיכו את עולמה. לקחה איתה תהילים לחדר השינה. בכתה, לבדה. ריבונו של עולם, תעזור לי. בסמינר אמרו שאם האדם עושה את שלו, הבורא בא לקראתו. אני רוצה בית שומר שבת!

 

למחרת קמה לצלילי המערכת, והנשמה היתירה בכתה.

 

החליטה שהיא מתחילה מלמטה, מהקטנה. רשמה אותה לגן חרדי. האמצעית באה אחריה, הסכימה לעבור לחינוך תורני. אורנה עמדה בקשר עם המורות, למדה את החומר ועזרה לה בשיעורים. הילדה צמצמה את הפער והתערתה בחברה. הגדולה התמרדה. למה לשנות סגנון, לבוש, חברה? אורנה הבהירה: הבית משנה צביון. רוצה, תצטרפי אם לא, לפחות תכבדי. הגישה הוכחה כנכונה, ללא כפיה, בטבעיות, השתלבה. עבר ללמוד במכללה חרדית, וכיום היא מדריכה שם.

 

דודי צפה במהפך העובר על ביתו והסיק את המסקנה. לפני למעלה משלושים וחמש שנה הבטיח הבטחה. ניסו לרמוז לו, ולא נרמז. הפעילו את אורנה לגבות את החוב.

 

אורנה לא עצרה כאן. בעקבותיה חזרה אחותה עם בעלה וילדיה, וחזרו הוריה. ארגנה חוגי בית בשכונתה, החלה לרשום לסמינרים, להשתתף בהם, לעזור בטיפול ההמשך. כיום, היא מנהלת את אזור הדרום מטעם המחלקה האקדמאית ב"ערכים". מדברת, מסבירה, תומכת, מארחת בשבתות. ומגישה עשרה סוגי סלטים, לכבוד הנשמה היתירה.